<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השותפין שבאו לחלוק חצר השותפות, בין שיש בו דין חלוקה וחלקו אותו מן הדין, בין שאין בו דין חלוקה וחלקו אותו ברצונם, כופין זה את זה לעשות ביניהן מחיצה גבוהה ארבע אמות, כדי שלא יראה אחד תשמיש שלחבירו שהיזק ראייה שמו היזק. כיצד בונין מחיצה זו הכל לפי מנהג המקום, אם דרך המקום לבנות כותלי החצירות בניין חזק שלאבנים בונים גם המחיצ' שבאמצע כבניין זה, ואם היה דרכן לבנות אפי' בקנים ובקוצים בונים גם זה כמו כן. יש מקומות שנוהגין לבנות הבניינים שלהן גויל שהוא מאבנים שאינן מסותתות, ועובי הבניין ו' טפחים, ויש שנוהגין בגזית שהוא מאבנים מסותתות ועובי הבניין חמשה טפחים, ויש שנוהגין בכפיסין שהם חצאי לבנים שרחבן טפח ומחצה, ונותן חצי לבינה מכאן וחצי לבינה מכאן וטפח טיט בנתיים הרי ארבעה טפחים, ויש שנוהגין בלבנים שרחבן שלשה טפחים, לפי הבניין שנוהגין בו בונין זה הכותל שבאמצע החצר, וכל ההוצאה היא לשניהם, וכן מקום הכותל הוא לשניהם, לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלשניהם מחצה לזה ומחצ' לזה, ואפילו אם החזיק אחד מהם באבנים אינו נאמן לומר שהם שלו. וכן המקבל לעשות בניין לחבירו גויל או גזית או כפסין או לבנים בונה לחבירו כעניין שביארנו, והכל לפי מנהג המקום. גנת ירק דרך העולם לגודרה כמו החצר, ואם היו שתי גנות סמוכות זו לזו יכול לכוף אחד את חבירו לבנות ביניהם כותל גבוה ארבע אמות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. הבקעה אין דרך בני אדם לגודרה, ואין בעלי השדות יכולין לכוף זה את זה לעשות גדר ביניהם. ואם רצה אחד לגדור בינו לבין חבירו כונס לתוך שלו ובונה הכל משלו ועושה חזות שהוא סימן להודיע שכל הכותל שלו.
אם עשו הכותל מדעת שניהם בונים את הכותל באמצע ואינם עושים בו חזות כל עיקר, ואם הם חוששי' שמא יקדום אחד מהם ויעשה חזות ויטעון שכל הכותל שלו יעשו שניהן חזות מכאן ומכאן, לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלשניהם.
<h2>דף ג.</h2>
קרקע שאין בו דין חלוקה, ונתרצו לחלקו ביניהן יכולין לחזור בהן, ואע"פ שתפשו קניין זה לזה לחלוק, שאין זה אלא קניין דברים ואינו קונה, אלא אם הקנו זה לזה ברוחות, שזה הקנה לחבירו חלקו שברוח מזרח על ידי תפישת הסודר והרי הוא כמחליף דבר בדבר, וכן חבירו הקנה לו חלקו שבמערב והרי הוא כמחליפו בסודר שלחבירו, שקניין הסודר הוא כחליפין. וכן אם החזיק כל אחד בחלקו מדעת חבירו קנו, ואע"פ שלא תפשו קניין, שהקרקע נקנית בחזקה.
<h2>דף ד.</h2>
כיצד הוא עושה כופף ראש הכותל שיהא בולט קצת לצד חבירו, או טח ראש הכותל בסיד לצד חבירו כשיעור אמה אחת, לפיכך אם נפל הכותל מקום הכותל והאבנים שלו.
<h2>דף ד:</h2>
וכן אם היתה מחיצת קנים והוצין, עושה בליטה בראש המחיצה לצד חבירו וטח אותה גם כן בטיט.
המקיף את חבירו שדות מג' רוחותיו וגדר את השדה הראשונה בינו לבין רשות הרבים וכן השנייה וכן השלישית, אין מחייבין את חבירו ליתן לו באותן הגדרות כלום. גדר המקיף גם רוח רביעית אין הניקף חייב ליתן חלקו באותו הגדר, אבל נותן לו שכר מועט מה שהיה צריך ליתן לשומר לשומרו מבני רשות הרבים הואיל וגדר רוח רביעית, כמו שמבואר בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ' ע"ב]. עמד הניקף וגדר הוא מעצמו רוח רביעית, הרי גלה דעתו שהוא רוצה באותן הגדרות, ונותן כל חלקו המגיעו בכל הגדרות.
<h2>דף ה.</h2>
וכן אם גדר המקיף רוח רביעית, וגלה דעתו הניקף שהוא חפץ בשמירה מעולה, כגון שהיו לו שם תמרים וכיוצא בהם, שאנו רואים שהוא מקפיד עליהם אפי' על דבר מועט שאי אפשר להשתמר אלא על ידי גדרות, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
כותל שבין שתי חצירות שנפל כופין זה את זה לבנותו עד ארבע אמות גובה מפני הזק ראייה, ואם בנאו אחד מהם משלו נאמן חבירו לומר פרעתי לך אחר מכן חלקי הואיל והיה מחוייב מתחלה לפרוע, עד שיביא זה עדים שלא פרעו, כגון שהודה לו בפניהם שלא פרעו וידוע שלא פרעו אחר הודאה זו, שהוא בעצמו אינו טוען אלא שפרעו (אחר) [לפני] ההודאה והרי העדים מכחישי' אותו. בנאו אחד מהם יותר מארבע אמות אין מחייבין את חבירו לתת לו כלום על היתר. בנה חבירו כותל אחר כנגדו, אם בנה כנגד כל אורכו וכנגד כל גובהו מחייבין אותו לתת חלקו בכולו, שהרי גלה דעתו שהוא חפץ בכותל השותפות וסופו לתת קורותיו מכתלו לאותו כותל ואע"פ שעדין לא נתן.
המלוה את חבירו בעדים וקבע לו זמן, ואמ' לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. וכן אם מת הלוה בתוך הזמן שקבע לו הרי זה גובה חובו מן היתומים בלא שבועה, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה שהדבר ידוע שלא פרעו אביהן בתוך הזמן, חזקה אין אדם פורע שלא בזמנו.
<h2>דף ה:</h2>
תבע המלוה את הלווה לאחר זמנו ואמ' לו פרעתיך בתוך זמני, הרי זה ספק בתלמוד, שיש לומר מתוך שהיה יכול לומר פרעתיך אחר הזמן, או ביום השלמת הזמן והיה נאמן, אף כשטוען שפרעו בתוך הזמן נאמן, או יש לומ' שאינו נאמן לבטל החזקה אפילו על ידי מתוך ואין מוציאין מידו מספק. לפיכך כשתבעו בתוך הזמן ואמר לו פרעתיך שאינו נאמן, יש לו להתרות בו שלא יפרענו עוד אלא בעדים, שאם לא יתרה בו ויטעון טענה זו אחר הזמן לא יוכל להוציא מידו מספק כמו שביארנו, וכן ביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף ו.</h2>
בנה כנגד חציו באורך או בגובה, אין מחייבין אותו על היתר אלא על מה שבנה כנגדו, ואם היו מעשיו מוכיחין שעתיד להגביה כותלו, כגון שתקן בראש כתלו מקום לקבוע שם קורות ולעשות שם עלייה, או שנתן שם קורה גדולה שסומכין עליה קורות העלייה, והרי דעתו להגביה כתלו על גבי עלייתו, הרי זה מחייבין אותו כנגד כל גובהו, ואם טען ואמ' שנתתי לך אחר כך חלקי על היתר מארבע אמות אינו נאמן, והרי הוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן.
כותל שבין שתי חצירות שבנאו אחד מהם למעלה מארבע אמות, אע"פ שעשה לצד חבירו חורין בכותלו ותקן שם תיקונים להניח שם חבירו ראשי קורותיו, אין זו ראייה לחבירו שיוכל לטעון נתתי חלקי למעלה מארבע אמות, שיכול לומר לו בעל הכותל לא תיקנתי שם החורים אלא שיהו מזומנים לך להניח שם ראשי קורותיך כשתתפייס עמי, כדי שלא אצטרך לשבר ולרועע הכותל.
מי שנתרצה עם חבירו לסמוך רהיטין שלגגו על הכותל שלחבירו, והחזיק בו ברהיטין, הרי זה יכול לסמוך עליו אפי' קורות עלייתו הואיל והחזיק לדבר הקל הועילה לו חזקתו אף לדבר הכבד. וכן מי שנתרצה עם חבירו וסמך רעפים שלגגו על חצירו והרי הם מטפטפין בחצר חבירו הועילה לו חזקה זו אפילו לקבוע שם צנורות המקלחין ושופכין בכח. וכן הועילה לו חזקתו לעשות שם צריף המסוככת בקלחי ערבה ואע"פ שהיא מסוכנת אצל הדליקה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'. המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה, הרי זה משתמש בזיזין הבולטין מן הכותל, ובחורי הכותל עד גובה ארבע אמות, שכל הזיזין והחורין שהן מארבע אמות ולמטן הם שלתחתונים שדרים בבתים, ואותן שהן מארבע אמות ולמעלה הם לאותם שדרים בעלייות. וכן משתמש זה בעובי הכותל, במקום שנוהגין לעשות בליטות לכותלי הבירות, שהכותל רחב למטה ועוביין בולט, והרי זה משתמש בעובי הכותל עד גובה ארבע אמות.
<h2>דף ו:</h2>
וכן רשאי להשתמש בגנה העשויה לפני הבירה לנוי, וברחבה שלאחורי הבתים העשוייה לאויר ואין שאר הדיורי' שבביר' יכולין לעכב עליו שהרי כנגד ביתו הוא משתמש, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'.
סמך חבירו בכותל השותפות קורת סוכתו העשויה לצל עד ל' יום אינה חזקה, לאחר ל' יום הרי זו חזקה ונאמן לומר נתתי לך חלקי, ואם היא סוכת מצוה עד שבעת ימי סוכה אינה חזקה, אחר שבעה הרי זו חזקה. ואם חברו בטיט כדרך בניין הרי זו חזקה לאלתר שלא היה מניחו זה לקבוע שם קורתו בטיט אם לא שנתן לו זה חלקו. בד"א בכותל השותפין, שבשעה שזה רוצה לתת חלקו הרי חצי הכותל שלו ואין חבירו יכול לעכב עליו, אבל אם היה כותל הידוע שהוא שלחבירו כולו, ובא זה להחזיק בו אין חזקתו מועלת לו עד שיחזיק שלש שנים, כדין כל המחזיק בקרקע חבירו, כמו שיתבאר לפנינו, וכן ביאר מז"ה בפסקיו.
שני בתים בשני צדי רשות הרבים, יש בגגים שלהם משום הזק ראייה, שהרי הן גבוהין ואין בני רשות הרבים יכולין להסתכל בהן כמו שהן מסתכלין מזה לזה, לפיכך צריכין לעשות מעקה גבוה ד' אמות וזה עושה מעקה לחצי גגו לצד מזרח וזה עושה מעקה לחצי גגו לצד מערב, או זה לצד דרום וזה לצד צפון, ומעדיף כל אחד יותר מחצי הגג שלא יראו זה את זה כל עיקר. קדם אחד מהם ועשה מעקה לחצי גגו, ותבע את חבירו שיעשה גם הוא מעקה לחצי גגו, אין חבירו יכול לומר לו הילך ההוצאה שלחצי המעקה ותשלים אתה כל המעקה בגגך, שיכול לומר לו זה איני רוצה להכביד על גגי כל כך, לפיכך חייב גם חבירו לעשות מעקה לחצי גגו שלא כנגד מעקה שלחבירו, שיהא זה משוך למעלה וזה משוך למטה כמו שביארנו. ולא אמרו שיש היזק ראייה בגגין אלא בגג שיש לו סביב מעקה גבוה עשרה טפחים שראוי להשתמש בו ותשמישו קבוע, אבל גג שאין לו סביב מעקה כל עיקר אין תשמישו קבוע ואין בו היזק ראייה כמו שביאר מז"ה. וגגין הללו אין כופין זה את זה לעשות ביניהן מעקה ד' אמות, אבל כופין זה את זה לעשות בין גג לגג מעקה עשרה טפחים שלא יעבור אחד על רשותו שלחבירו וישמט ויאמר החפץ שלי נתגלגל שם.
היה גגו סמוך לחצר חבירו, ואין לו פתחים וחלונות בחצר ואינו יכול לראות שם אלא מגגו, הרי זה עושה מעקה לגגו גבוה ד' אמות שהחצר תשמישו קבוע ויש בו היזק ראייה. היה קרקע חצרו גבוה מגג חבירו ד' אמות, הרי זה אינו צריך למעקה ד' אמות שהרי הגג אינו רואה את החצר, אלא החצר רואה את הגג והרי אין בגג היזק ראייה שאין בו מעקה ואינו קבוע תשמישו, אבל עושה בעל החצר בחצרו מחיצה עשרה טפחים, שלא ירד וישתמש בגגו שלחבירו ויאמר נתגלגל לי שם החפץ שלי.
שתי חצרות זו למעלה מזו והאחת גבוהה מחברתה ד' אמות חייב העליון לבנות משפת חצירו ולמעלה ד' אמות כדי שלא יראה את התחתון, ובניין הגבוה ד' אמות אינו עומד על שפת חצירו אם לא יתחיל מקרקע התחתונה, לפיכך שניהן בונין מלמטה עד שפת העליונה, והעליון בונה מכנגדו ומעלה עד ד' אמות, שעליו מוטל לסלק היזק ראייתו. היתה העליונה גבוהה מן התחתונה ג' אמות או שתי אמות, שניהן בונין מקרקע התחתונה עד ד' אמות כדי לסלק גם כן ראיית תחתון מן העליון, והעליון לבדו בונה מד' אמות ומעלה עד שמשלים עד ד' אמות משפת העליונה ומעלה כמו שביאר מז"ה.
שנים שהיו דרין זה בביתו וזה בעלייותיו שעל גביו, והיו נבלעים הכתלים בקרקע עד שנתמעט אויר התחתון ואינו יכול לדור בביתו, ובא התחתון לסתור הבניין ולבנותו מחדש כדי שיוכל לדור בביתו, אע"פ שהוא רוצה לסתור ולבנותו משלו, ורוצה להשכיר בית לעליון לדור בו עד שיסתור ויבנה, הרי העליון מעכב עליו שיכו' לומ' איני זקוק לטרוח בעבורך ולצאת מביתי, ואם נטבעו הכותלים עד שהגיעו קורות עלייתו שלזה בעשרה טפחי' התחתונים, יכול לומר לו התחתון סלק קורותיך מאויר רשותי, שכל למטה מעשרה רשות התחתון הוא, וסותרים ובונים שניהם. התנו ביניהם מתחלה, שאם יהיו נבלעין הכתלים יסתרו הבניין ויבנו אותו עוד לתקן זה ביתו, אם נטבעו הכותלים עד שאינו יכול זה להתהפך בתוך ביתו עם חבילתו הרי אילו סותרים ובונים כפי תנאם, ואם יכול להתהפך בתוך ביתו עם חבילתו אינו סותר ובונה.
<h2>דף ז.</h2>
מעשה באחד שהיה רוצה לבנות כותלו כנגד חלונותיו שלחבירו, והיה חבירו ממחה בידו שלא כל הימנו להאפיל חלונותיו שכבר היה מוחזק בה, ואמר לו זה אני אסתום אילו החלונות התחתונים שאני רוצה לבנות כנגדם, ואעשה לך חלונות בגובה כותלך מלמעלה שאיני בונה כנגדם, ולא רצה בעל החלונות שלא לרועע כותלו, אמר לו עוד, אסתור כל הכותל ואבנה אותו חדש ואעשה לך חלונות מלמעלה ולא רצה, שאינו רוצה שיהיה ביתו מקצתו ישן ומקצתו חדש, אמר לו אני אסתור כל הבית ואבנה אותו מחדש, ואעשה לך חלונות מלמעלה, ואשכיר לך בית שתדור בו ביני וביני, אמר איני רוצה לטרוח ולצאת מביתי, ובא מעשה לפני חכמי' ואמרו חכמים הדין עמו, ואע"פ שלא היה דר בו אלא היה מכניס בו תבן ועצים יכול לומר איני רוצה לטרוח להוציא חפציי בבית אחר.
<h2>דף ז:</h2>
יתומים שהוציאו שטר על אחד שהיה חייב לאביהן, והוציא החייב שובר שעשה לו אביהם על זה השטר, אין בית דין קורעין שטר היתומין ואין גובין בו, אין גובין בו מפני השובר, ואין קורעין אותו הואיל ולא הוציא זה השובר בחיי אביהן חוששין שמא זייפו אחר מיתת אביהן ושמא יגדילו היתומין ויביאו ראייה שהשובר הזה מזוייף הוא.
ראוי לבני חצר לבנות בית שער ודלת לחצר, וכופין כל אחד מבני החצר לבנות עמהם, בין בחצר הסמוכה לרשות הרבים, בין שאינה סמוכה לרשות הרבים, ואפי' היחיד כופה את הרבים, כמו שכתבתי בקונטרס הראייות בראייה ה'. בית שער זה הוא כעין בית קטן שעושין בפתחו שלחצר מבפנים או מבחוץ, כדי שלא יוכל אדם ליכנס לחצר פתאום, ואין עושין לו פותחת, שאם יבא עני המחזר על הפתחים ליכנס לחצר יוכל להכנס, ואם עושין לו פותחת עושין אותו מבחוץ, שיוכל העני לפתוח ולהכנס כל זמן שיצטרך.
כופין בני המבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי. כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ ובן חריץ. כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים וכל זה מבואר בתוספתא [ב"מ פי"א הי"ב].
וכן ראוי לבני העיר לעשות חומה לעיר וכופין כל אחד מבני העיר לבנות עמהן בין עיר שהיא סמוכה לספר בין עיר שאינה סמוכה לספר. כשהן גובין לחומת העיר לפי קירוב בתים הן גובין, שהחומה אינה אלא להגן מן השוללים ואם יכנסו שוללים לעיר הבתים הקרובי' לחומה הם נשללים יותר מן הרחוקים. ונראה בעיניי שלא אמרו לפי קירוב הבתים אלא על שבח הממון שבהן, שאין הבתים נשללין אלא הממון והנכסים שבבתי' נשללין, לפיכך שמין הממון והנכסים לפי מה שהן ופורע מנה כנגד מנה, והממון הקרוב לחומה פורע יותר מן הרחוק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר, אם שהה שם שלשים יום, הרי הוא נותן כבני העיר לקופה שלצדקה המתחלקת לעניי העיר מערב שבת לערב שבת, שהא שם שלשה חדשים, נותן כבני העיר לתמחוי, שהיא קערה גדולה שגובין בה מזונו' בכל יום ומתחלקת בכל יום אפי' לעניים הבאים מעיר אחרת, שהא שם ששה חדשים, נותן לכסות העניים, שהא שם תשעה נותן לקבורת מת מצוה, שהא שם שנים עשר חודש ודעתו להשתקע שם כמו שביאר מז"ה הרי הוא כבני העיר לכל דבר, ואפי' ליתן לחומת העיר, וכן פורע עמהם בשאר המסייות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כבני העיר מיד לכל דבר, והוא שדעתו לדור בה, אבל אם קנאה להשכירה לא, כמו שביאר מז"ה. מי שיש לו בית בחצר אחרת, בני (העיר) [החצר] משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, אם היה שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהן באותה העיר משעב' אותו על הכל.
<h2>דף ח.</h2>
באו בני העיר לחפור בורות בעיר גובין אפי' מן החכמים שאף הם צריכין להסתפק במימיהן, ואם בני העיר יוצאין שיירות שיירות לחפור הן בעצמן אין ראוי לחכמים לחפור הן בעצמן והרי הן פטורי'. כשחופרין הבורות בשכר גובין מן היתומים חלקם, ואם לא ימצאו מים ונמצאת הוצאתן לאיבוד מחזירין ליתומים חלקם, שהיתומים אינן בני מחילה והרי אינן נהנין כלום.
מעשה ברבינו הקדוש שפתח אוצריו בשני בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד, ועמי הארץ אל יכנסו, שאין פורענות באה לעולם אלא בשבי' עמי הארץ, ודחק אחד מגדולי תלמידיו ונכנס כמתנכר, ואמ' לו ר' פרנסני ככלב וכעורב, אחר שיצא היה מצער שנתן פתו לעם הארץ, אמרו לו שמא פלוני תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד התורה, בדקו ומצאו כן חזר ואמר יכנסו הכל.
אמרו חכמים [נדרים ס"ב ע"א]. כל המשתמש בכתרה שלתורה נעקר מן העולם, וכך אמרו. עשה דברים לפועלן ודבר בהן לשמן, ואל תעשם עטרה להתגדל בה ולא קורדום להיות עודר בה, ועל זה נאמ' [דברים ל'] לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו, שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, ואשנה שיקראוני רבי, ושאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף השכר לבוא. אבל מותר אדם להודיע עצמו במקום שאינן יודעין אותו שנ' [מ"א י"ח] ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' מנעוריו, ולא נאמ' [משלי כ"ז] יהללך זר ולא פיך אלא במקום שמכירין אותו. וכן מותר לתלמיד חכם לומר לדיינים תלמיד חכם אני ותעסקו בדין שלי תחלה, וכן מותר לו לומר תלמיד חכם אני איני רוצה לפרוע במס. וכן מותר לו לתלמיד חכם לומר מעובדי האש אני אין לי לפרוע במס, לפי שבאותן המקומות עובדי האש לא היו פורעין מס, שאין זה אלא כמבריח ארי מנכסיו, ואין זה כנהנה מע"ז שהרי תלמיד חכם אינו פורע מס מן הדין. ורבי' יצחק לונגברדו אומ' שלא התירו לומר כן אלא מפני שלבו לשמים שנ' [דברים ד'] בו אש אוכלה, והם סבורים שלע"ז שלהם הוא אומר, אבל אם הוא מזכיר שם ע"ז בפירוש כדי להציל ממונו אסור, וכן נראה בעיניי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בנדרים בפ' קונם יין בראיי' ג'. ומעשה בר' טרפון שהיה חכם גדול ועשי' גדול, והיה אוכל מן הקציעות שעל פני השדה, לאחר שלקטו העם רוב הקציעות שלהם המתייבשין בחמה, ואותן הנשאר' הן הפקר, ומצאו בעל הקציעות לר' טרפון, ומפני שנגנבו פירותיו כסבור שר' טרפון היה דרכו לגונבן, והכניסו בשק והיה מוליכו להשליכו בנהר, צעק ר' טרפון ואמר אוי לו לטרפון שזה הורגו, הכיר בו אותו האיש והניחו וברח, והיה אותו הצדיק מצטע' כל ימיו ואומר. אוי לי שנשתמשתי בכתרה שלתורה, שאע"פ שהתירו לו לאדם להודיע עצמו במקום שאין מכירין אותו, היה קשה בעיניו של ר' טרפון, לפי שהיה עשיר גדול והיה יכול לפצותו בדמים, וכל אילו הדברים מבוארים בפרק קונם יין [נדרים ס"ב ע"א].
מן הכל גובין לחומת העיר אפי' מן היתומי' שאף הן צריכין שימור, וכן לכל דבר שהוא לשימור העיר, כגון הפרשים השומרים את העיר, וכן שומרי כלי זיין שלעיר, אבל מתלמידי חכמים אינן גובין, שתורתם ומעשיהם הטובים משמרים אותם ואינם צריכין שימור החומה והדומה לה. וכן אין מטילין על החכמ' מכל המסייות המתחלקין בעיר, בין המס שמטיל המלך לפי רצונו, בין המס המתחלק לפי הגולגלאות, בין המס המתחלק על הבהמות והתבואות, שכן כתוב [עזרא ז'] באנשי כנסת הגדולה שצוה מלך פרס עליהם. ומנדה בלו, והלך לא שליט למירמ' עליהון, ואף משה רבינו רמזה בתורה שנ' [דברים ל"ג] אף חובב עמים כל קדושיו בידך, כלומ', אף בשעה שהקב"ה מחבב את העמים וישראל מסורין בידיהן כל קדושיו שלישראל שמורין ביד הקב"ה, שהמקבל עליו עול תורה פורקין מעליו עול מלכות ועול דרך ארץ [אבות פ"ג מ"ה].
אין פוסקין צדקה על היתומים ואפי' לפדיון שבויים, ואם היו היתומים עשירים, והרי הוא חשיבות להם לתת צדקה עם הציבור, פוסקין עליהם צדקה להחשיבם.
<h2>דף ח:</h2>
פדיון שבויים גדול משאר הצדקות, שנ' [ירמי' ט"ו] והיה כי יאמרו אליך אנא נצא, ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, וכל המאוח' בפסוק זה קשה מחבירו, ונמצא השבי קשה מכולן שכל הרעות האלה נמצאות בו.
קופה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הציבור פחות משנים שנא' [שמות כ"ח] והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן, וראוי למנות עליה אפילו שני אחים, ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות וצריכה שלשה הראויין להיות בית דין. ומה היא שררת הגבאין, לפי שממשכנין על הצדקה אפי' בערב שבת, שכופין העשיר ומוציאין ממנו בעל כרחו מה שהטילו עליו בשלשה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. אבל אם לא היה עשיר אין מטילין עליו אלא לפי רצונו, שנ' [ירמי' ל'] ופקדתי על כל לוחציו ואפי' על גבאי צדקה. תמחוי נגבית בשלש' ומתחלקת בשלשה, לפי שהוא נגבה ומתחלק בכל יום, וגיבויו וחילוקו שוין. ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו, ואפי' לצרכי ציבור או לקנות מהן מחצלאות לבית הכנסת, כמו שביאר מז"ה וכך היא שטת המורה.
גבאי צדקה יש להם לעשות שני כיסין אחד לעניי העיר, ואחד לעניי עולם, שאינן רשאין לשנותן בלא דעת אנשי העיר, ואם התנו עם הנותנין שיתנו לכל מי שירצו עושין כיס אחד, ואם היו יודעין הנותנין שכל העניים סומכין על אילו הגבאין והן נותנין לכל מי שירצו אין צריכין להתנות. האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מותר לשנותה, משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה באחרת, ואם יש בשינוי זה הנאה לעניים מותר לשנותה. וכן ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אסור לשנותה לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, ואם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפי' לדבר הרשות, וכל זה מבואר בתחלת ערכין [ו' ע"א]. האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת, תנו ספר תורה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל בו, ואם היו שנים והיה רגיל בשניהן יינתנו לשניהן. האומר תנו מאתים דינר לעניים יינתנו לעניי אותה העיר וכן מבואר בתוספתא [ב"ק פי"א ה"ג].
וכן רשאין בני העיר להתנות על השערים, שיהא נמכר השער כך וכך, ולהתנות על המדות להגדיל או להקטין המדה, ועל שכירות הפועלים שיהו נשכרין בכך וכך, ולקנוס ולהסיע ממלאכתו כל העובר על קצת דבריהם. ואם היה בעיר אדם חשוב שהוא חכם וגדול עליהם צריכין להמלך בו, ואינן יכולין להתנות בלא לו. ומעשה בטבחים שהתנו שיעשה כל אחד מלאכתו ביומו, והעושה מלאכתו ביום חברו יקרעו עור בהמתו, ועבר אחד מהם על תנאו וקרעו עור בהמתו, ובאו לפני רבא שהיה גדול העיר וחייב המקרעין לשלם, שלא היה להם להתנות בלא לו.
אע"פ שאין מחשבין עם גבאי צדקה, יש להם להזהר מן החשד, לפיכך כשהן גובין בשוק אינן רשאין לפרוש זה מזה שלא יאמרו לכך פורש מחבירו וגובה יחידי כדי לגנוב, אבל גובין שניהן כאחת, ואע"פ שזה פורש לגבות מיושבי השער, וזה פורש לגבות מיושבי החנות. מצא מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו, אבל נותנם לתוך ארנקי שלצדקה, וכשיגי' לביתו יטלם. וכן אם היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי שלצדקה וכשיגיע לביתו יטלם. גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק הפרוטו' שגבו, ובקשו לעשות מהם סלעים פורטים לאחרים ואין פורטים לעצמן, וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן, שלא יחשדו שמזלזלי' לעצמן. מעות שלצדקה אין מונין אותן שתים שתים אלא אחת אחת מפני החשד.
<h2>דף ט.</h2>
אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, שכן כתוב בגזברין שלבית המקדש אך לא ייחשב אתם את הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים, ואע"פ שיש לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שכן כתוב בהן ויצורו וימנו.
בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, שהתובע כסות בודקין אחריו שמא רמאי הוא, והשואל מזונות אין בודקין אחריו. אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר הלקוח בפונדיון, כשהן ד' סאי' בסלע, המגיע שנים עשר ביצים בפונדיון, צא מהם שליש לחנוני הרי שמונה בצים, והוא מזון שתי סעודות בדוחק. לן נותנין לו פרנסת לינה, מטה מוצעת לשכב עליה, שבת נותנין לו מזון שלש סעודות, ואם היה עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לתת לו מקופה שלצדקה אלא דבר מועט.
מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, שהוא מתחלק בכל יום, ואם יש לו מזון ארבע עשרה סעודו' לא יטול מן הקופה שהיא מתחלקת מערב שבת לערב שבת, כמו שמבואר במשנת פאה [פ"ח מ"ז], וכן בפרק כל כתבי הקודש [שבת קי"ח ע"א]. מי שיש לו מאתים זוז [פאה פ"ח מ"ח] לא יטול לקט שכחה ומעשר עני, היו לו מאתים חסר דינר אפילו נותנין לו אלף זוז כאחת הרי זה יטול, ואם היו מאתים זוז שלו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול, ומי שאין לו מאתים זוז אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישיו. מי שהיו לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול, וכל זה במשנת פאה. בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום והוצרך ליטול, הרי זה יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, ולכשיחזור לביתו אינו צריך לשלם לפי שעני היה באותה שעה, וכל זה מבואר במסכת פאה [פ"ח מ"ד] וכן בפרק הזרוע [חולין ק"ל ע"ב].
כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטר' לבריות. וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומ' [ירמי' י"ז] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. וכן דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שתכהנה עיניו, שנ' [שמות כ"ג] ושוחד לא תקח כי השוחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים, וזה מבואר בסוף משנת פאה [פ"ח מ"ט].
לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה ואפי' הפחותים שנ' [נחמיה י'] והעמדנו עלינו מצוות לתת שלישית השקל לשנה לעבודת בית אלהינו. שקולה צדקה כנגד כל המצוות שנ' והעמדנו עלינו מצוות מצוה אינו כתוב כאן אלא מצוות. גדול המעשה יותר מן העושה, שנ' [ישעי' ל"ב] והיה מעש' הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם, וכן היה אומ' רבא לבני עירו תעשו זה את זה לצדקה כדי שיהיה לכם שלום מן המלכות.
<h2>דף ט:</h2>
כל הרודף אחר הצדקה הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין לזכות עמהן ולקבל מהן שכר, ומצילו ממי שאינן מהוגנין, שעליהם אמ' ירמיהו בעת שהיה מקלל את הרשעים [ירמיה י"ח]. ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם, אפי' בשעה שכופין את יצרם ומבקשים לעשות צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין שלא לקבל עליהם שכר. ועל זה אמרו חכמים בואו ונחזיק טובה לרמאים, שאילמלי הם היינו חוטאים בכל יום, שאנו מעלימים עינינו מפני חשש הרמאים כמו שמבואר בפ' [מציאת האשה] [כתובות ס"ח ע"א]. כשם שמצוה לתת צדקה לעני, כך מצוה לרצותו ולפייסו בדברים טובים, אמרו חכמים הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, שנ' [ישעי' נ"ח] הלא פרוס לרעב לחמך וגו', וכת' [שם] אז יבק' כשחר אורך וגו', ושש ברכות כתובין שם. והמפייסו מתברך באחת עשרה שנ' [שם] ותפק לרעב נפשך, כלומ' רצונך הטוב וכת' וזרח בחושך אורך וגו', ואחת עשרה ברכות כתובין שם. כתוב בתורה [שמות י"ח] והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. אמרו חכמים [ב"מ ל' ע"ב] והודעת להם זה בית חייהם שילמדו אומנות לחיות בה. את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה ביקור חולים, ואפי' בבן גילו שהוא מצטער עליו ביותר ונוטל אחד מששים בחלייו, בה זו קבורה ואפילו זקן ואינו לפי כבודו מתעסק בקבורת (הדין) [המת], ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין כמו שמבואר בפרק אלו מציאות.
<h2>דף י.</h2>
כשם שמזונותיו שלאדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונו שלאדם קצוב לו מראש השנה, זכה מחסרו לעניים, שנ' [ישעי' נ"ח] הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה באין אומות העולם ונוטלין אותו בעל כרחו, שנ' [ישעי' נ"ח] ועניים מרודים תביא בית, והם הגוים שהם עניים מן המצוות ומרדים את ישראל, ואעפ"כ נחשב להם לצדקה שנ' [שם ס'] ושמתי פקודתך שלום ונוגשייך צדקה.
כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז, שנ' [דברים ט"ו] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך, ולא נקרא בליעל אלא העובד ע"ז, שנ' [שם י"ג] יצאו אנשים בני בליעל.
<h2>דף י:</h2>
מצוה מן המובחר היא לתת צדקה בסתר, וכל שכן אם נותנה ואינו יודע למי נותנה, וכן העני אינו יודע ממי נוטלה. וזה הוא הנותן לקופה שלצדקה, שאין העני מתבייש מן הנותנין כל עיקר, ובלבד שיהא ממונה עליה גבאי כשר ונאמן, שהוא זהיר מאד במעות שלצדקה, וגם מחלק לעניים כפי הראוי, ועל צדקה זו נאמר [משלי ו'] וצדקה תציל ממות שמצילתו ממיתה משונה, וכן כתוב [תהלים קי"ב] פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד.
אפי' רשעי אומות העולם הצדקה מגינה עליהם, שכן אמר דניאל לנבוכדנצר [דניאל ד'] וחטאך בצדקה פרוק ועויתך במחן ענין הן תהוה ארכה לשלותך. הוא שנאמ' [משלי י"ד] צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, כלומר, החסד הוא מרומם אפי' לאומים שלחטאת. אין מקבלין צדקה מן הגוים לחלקן לעניי ישראל שלא לזכותם, ומעשה ששיגרה אם המלך ממון לחכמי ישראל לצדקה וקבלוהו משום שלום מלכות וחילקוהו לעניי גוים. שוב שגרה פעם אחרת [ח' ע"א] ואמרה יהיה זה למצוה רבה ונתנוהו לפדיון שבויים הואיל ואמרה מצוה רבה אין לשנות דעתה ואין לך מצוה רבה מפדיון שבויים.
<h2>דף יא.</h2>
אין חולקין את החצר עד שיהיו ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. ונראה בעיניי, שדין הבית כדין החצר שאם מגיע לכל אחד ארבע אמות על ארבע אמות שם בית עליו ויש בו דין חלוקה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. וכן אין חולקין את השדה עד שיהא בה כשיעור זריעת תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה. ויש מקומות שהיו נוהגין השדות הקטנות שלהן מתשעת חצאי קבין לפי שהיה להם מיעוט בקעו', ובבבל היו נוהגין השדות הקטנות שלהם כשיעור חרישת יום אחד. וכן השדות שמשקין אותן בדלי כשיעור שיוכל הפועל להשקות יום אחד. וכן הכרם כשיעור שיוכל לחפור הפועל ביום אחד, שיהא ראוי להשכיר בה פועלים כל היום, והכל לפי מנהג המקום לעשות השדות שלהן. וכן אין חולקין את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה. וכן אין חולקין את הטריקלין ואת המורן שהן מיני פלטורי', ולא את השובך, ולא את המרחץ, ולא את בית הבד, ולא את הטלית עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. זה הכלל כל שאילו ייחלק ושמו עליו חולקין, ואם לאו אין חולקין, והכל לפי מה שנוהגין בני המקום בקטנותן, וכך היא שטת רבי' חננאל שהכל לפי המנהג. אימתי בזמן שאין שניהם רוצין, אבל בזמן ששניהן רוצין אפי' בפחות מכן יחלוקו, ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו, שאין ראוי לחלק הספר לחצאין, ואם היו שני כריכות ונתרצו ליטול זה כרך אחד וזה כרך אחד חולקין.
כשחולקין חצר השותפין נותנין לכל פתח ופתח מפתחי הבתים ארבע אמות כנגד פתחו ברוחב החצר, ואורך כרוחב הפתח, ואפילו אם היה עשר אמות, ואפי' אם היה אורך הפתח מארבע אמות ולמטה נותנין לו לפני הפתח ארבע אמות על ארבע אמות, ואחר כך חולקין מותר החצר בשוה, ואם אין במותר ארבע אמות על ארבע אמות לכל אחד אין בו דין חלוקה. בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות הרי הוא כאלו אינו, והפתחים שלו אין נוטלין בחצר כלום, כמו שמבואר בהלכה ראשונה שלסוכה [ג' ע"א].
חצר שהיו בו שלשה שותפין אחד ביתו בצפון, ואחד ביתו בדרום, ואחד במערב, כיצד מחלקין אותו, נוטל המערבי כשיעור חלקו במערב, ונותן המחיצה מן הצפון לדרום, ונוטלין השנים שיעור חלקם מן המחיצה ולחוץ, ובונין המחיצה באמצע מן המערב למזרח, ומתנה המערבי להיות לו דרך על שניהם כמו שהיה לו בתחלה, כמו שביאר מז"ה. היה לאחד מן השותפין שני פתחים לביתו בחצר, ולאחד מהן פתח אחד, זה שיש לו שני פתחים נוטל לכל פתח ופתח ארבע אמות, כדרך שביארנו, וזה שיש לו פתח אחד נוטל לפתחו ארבע אמות בלבד והשאר חולקין בשוה. ואם היה ביתו שלזה מן הצפון וביתו שלזה מן הדרום ובאין לעשות מחיצה באמצע, מרחיבין חלקו שלזה שיש לו שני פתחים כשיעור שראוי להוסיף לו בשביל הפתח (ואפי') היתר כמו שביאר מז"ה.
היתה לאחד מהם חפירה בחצר שממלא אותה גרעיני תמרה למאכל בהמותיו הרי זו יש לה ד' אמות לכל רוח, ואם היה פתח אחד מיוחד לה שרגיל להשתמש שם דרך אותו הפתח, אין לה אלא ד' אמות דרך אותו הפתח.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהיתה לו אכסדרה לפני פתחו, אם היה דופן רביעי פרוץ אין לו ארבע אמות חוץ לאכסדרה, שלא נתנו לו ארבע אמו' לפני הפתח אלא לפרק שם משואו, והרי יכול לפרק משואו תוך האכסדרה. היתה כולה מוקפת מחיצות ואפילו דופן רביעי, אע"פ שאין המחיצות מגיעות עד הסכך, הרי היא כבית ונותנין לה ד' אמות לפני פתחה, וכל בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות, אינו חשוב בית ואין נותנין לפתחו ד' אמות בחצר, כמו שמבואר בתחלת מסכת סוכה [ג' ע"א]. בית שחציו מקורה וחציו אינו מקורה, שרגיל להשתמש בחציו שאינו מקורה כלפי פנים, אין לו ד' אמות בחצר, שיכול להכניס משואו שם כלפי פנים ולפרקו שם, וכן לול שלתרנגולין אין לו ד' אמות בחצר.
בית שער ומרפסת יש להן ד' אמות בחצר, היו ד' וחמש עלייות פתוחות למרפסת אין להן אלא ד' אמות בלבד ברגלי המרפסת. זבל שבחצר מחלקין אותו לפי הפתחי' שבחצר, ואכסנייא שלמלך שהוא מטיל על בני העיר מחלקי' אותו לפי בני אדם שלעיר.
חמש חצרות הפתוחות למבוי לארכו שלמבוי, הרי כולן משמשות בכל המבוי כאחת, ואפילו החיצונים משתמשים כנגד הפנימיים, לפיכך אם בקש אחד מן הפנימיים לעשות אצטבאות וסתימות כנגד פתחו כל בני המבוי מעכבין עליו, ואפי' החיצונים, וכן אם היה פתח קטן בסוף המבוי שיוצאין ממנו לפעמים למבוי אחר, בקש הפנימי לסותמו, בני המבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך שצריכין לסבב ולהקיף, כמו שביאר מז"ה.
חצר שבין שתי מבואות שהיה פתחו לצד אחד מהם, בקש לסתום אותו הפתח ולהחליף פתחו למבוי האחר, בני המבוי האחר מעכבין עליו שאין לו לפתוח פתח ולצאת ולבא במבוי שלא היה רגיל בו, ואם היה לו שם פתח וסתמו, רשאי לפותחו, ואם פרץ את פצימיו וסתמו איבד חזקתו, והרי הוא כאלו לא היה שם פתח מעולם.
<h2>דף יב.</h2>
סתם אחד מהם פתחו לא אבד ד' אמות שכנגד פתחו בחצר, ואם פרץ פצימיו וסתמו אבד ד' אמות שלו.
מבואות המפולשות לדרך עיר אחרת, ובקשו בני העיר לסותמן, בני אותה עיר אחרת מעכבין עליהן, ואע"פ שיש להן דרך אחרת ליכנס לעיר, לפי שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. מבואות המפולשות ברשות הרבים ברוח רביעי', ובקשו בני מבואות להעמיד להם דלתות, בני רשות הרבים מעכבין עליהן, ואפי' מארבע אמות ולפנים, לפי שפעמים נכנסין שם בני רשות הרבים על ידי הדחק, שאין תשמיש המבוי דומה לתשמיש החצר, שבני החצר מונעים הרבים מליכנס לחצרם, שהחצר הוא מיוחד להם ורוב תשמישם הוא בחצר, אבל בני המבוי אין רוב תשמישם (לרבים) [במבוי] ואין יכולין למנוע הרבים מליכנס שם.
<h2>דף יב:</h2>
האחין שבאו לחלוק שדות שהניח להם אביהם, ובא הבכור ליטול פי שנים, אין האחין יכולין לומר לו טול שני חלקיך בכל מקום שיגיעו לך ואפילו בשנים ושלשה מקומות, אלא נוטל שני חלקים כאחת, שחלק הבכורה וחלק הפשיטות כאחת הן נחשבין, אבל יבם שבא ליטול חלקו וחלק המת, יכולין האחין לומר הרי אתה במקום שני אחים, וכל אח ואח נוטל חלקו במקום שמגיעו. וכן אם קנה אחד מן האחין שדה סמוך לשדה אבותיו, ואמר לאחיו תנו לי חלקי סמוך לשדה שלי, יכולין האחים לומר לו, לא נתן לך חלקך אלא במקום המגיעך על פי הגורל כאחד ממנו, אם תרצה סמוך לשדה שלך קח אותו בדמים יקרים, ואע"פ שהיו כל החלקים שוים, יכולין לומר כל אחד רוצה חלקו במקום המגיעו, שפעמים שזה מתברך יותר מזה, כעניין חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר, ואין אדם רוצה לשנות מזלו כמו שביאר מז"ה. וכן אם היו שתי שדו' השותות משני יאורי מים, אע"פ שאין שום עילוי בזה יותר מזה, יכול כל אחד לומר אני רוצה חלקי במקום המגיעי, שפעמ' שזה היאור מתייבש וזה אינו מתייבש ואיני רוצה לשנות מזלי. היו כל החלקים שוים, וכולן שותין מיאור אחד, נותנין לזה חלקו בצד שדהו, שהרי אין כאן שום טענת עילוי, ושום טענת מזל, והרי זה כופין על מדת סדום, שזה נהנה וזה אינו חסר, ואע"פ שאומרין האחין אנו רוצין ליתן לו חלקו מן הצד האחר, כדי שנהיה אנחנו באמצע שדותיו, ונהיה משומרין מכאן ומכאן, אין שומעין להם שאין טענת השימור טענה הואיל ואין להם טענה על הקרקע. אבל הבכור נוטל שני חלקיו כאחת ואפילו בשדות השותות משני יאורי מים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
<h2>דף יג.</h2>
שדה שצדה אחד נהר מן המזרח, וצדה אחד יאור מן הדרום, והרי צד הנהר יפה מצד היאור, וצד היאור יפה מן הצדדין היבשין, ואם באו שני אחין לחלקה ביניהן, יכול לומר כל אחד אני רוצה חלקי בכל קרן וקרן ובכל רוח ורוח, כדי שיהיה לי מן היפה כמו מן הרע לפיכך חולקין הרוחות בשתי וערב והקרנות באלכסון והרי היא כולה קרנות קרנות כזה. \raster(125-,125-)="Z609;"
האחין והשותפין שיש להם בשותפות דבר שאין בו דין חלוקה, בין קרקע בין מטלטל, יכול כל אחד מהן לכוף את חבירו ולומר לו הואיל ואינו ראוי לשנינו, או תקנה אתה הכל או אקנה אני הכל, ויש אומרין והוא שיד שניהן משגת לקנות. ומז"ה ביאר אע"פ שהיו אחד עשיר ואחד עני, יכול לומר העשיר לעני או תקנה הכל או אקנה הכל, וכן עיקר כמו שכתב בפסקיו. היה דבר ששווה מאה זוז, ואמ' אחד לחבירו הריני קונה אותו במאתים, או תקנה אותו אתה במאתים אין שומעין לו, שיכול לומר לו חבירו איני רוצה למכור את שלי בשום ממון, ואם אתה רוצה למכור לי אקנה אותו בשויו ואין זה יכול לעלותו יותר מכדי דמיו כדי שיקנה אותו הוא כמו שביאר מז"ה.
שני אחין אחד עני ואחד עשיר, שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד, עשאן לעצמו ולא היה דרכו להשכירן לאחרים, יכול לומ' העשיר לעני קח לך זתים והוא יעשה בבית הבד, קח לך עבדים וירחצו בבית המרחץ, שאינו כבודי להשכירן לאחרים, ואין העני יכול לומר לעשיר קנה חלקי, לפי שהוא אין בידו לקנות, ואין אחד מהן יכול לכוף את חבירו אלא כשאומר לו קנה אתה או אקנה אני, אבל אם אמר לו קנה ואינו אומר אקנה, או שאומר אקנה ואינו אומר קנה אינו יכול לכוף את חבירו בכך. עשאן אביהן לשכר, ואין העשיר רוצה לקנות חלקו שלעני, יכול העני לכוף את העשיר להשכירן לאחרים והשכר לאמצע, ואם רצה העשיר לומר לעני קנה חלקי או אקנה חלקך הדין עמו כמו שביאר מז"ה. ויש אומרי' שאין אחד מהן יכול לכוף את חבירו לומר קנה או אקנה בדבר העשוי לשכר, ודברי מז"ה עיקר כמו שביאר בפסקיו.
<h2>דף יג:</h2>
היתה חצר שלשבע אמות שאין בה דין חלוקה, ולא זה רוצה לקנות, ולא זה רוצה לקנות, ואמר אחד לחבירו הריני מוותר לך חצי אמה. וטול אתה ארבע אמות ואני שלש כדי שלא נעמוד בשותפות שומעין לו, שהרי נותן לחבירו שיעור חצר, וכן כל כיוצא בזה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. אמר לו קנה אתה ממני בדמים חצי אמה על חלקך ויהיו לך ארבע אמות, או אקנה אני ממך חצי אמה ויהיו לי ארבע אמות אין שומעין לו, שאין אחד יכול לכוף את חבירו בדין זה אלא כשאומר לו תקנה אתה הכל, או אקנה אני הכל, אבל על המקצת אין שומעין לו. ואם היה אדם שכנגדו בא לכופו ולומר לו תקנה אתה כל החצר, או אקנה אני הכל, וזה משיבו איני רוצה למכור לך הכל אלא אני אמכור לך חצי אמה כדי להשלים לך ד' אמות שומעין לו, ואין חבירו יכול לכופו שימכור הכל, או שיקנה הכל הואיל ונותן לו כשיעור חצר, כמבואר בקונטרס הראיי' בראיי' י"א וכן ביאר מז"ה בפסקיו.
וכן שני אחין שהניח להן אביהן שתי שפחות, שהאחת יפה מחברתה, או שני ספרים שהאחד יפה מחבירו, ואמ' אחד לחבירו טול אתה היפה ותן לי עילוי הדמים, או אטול אני היפה ואתן לך עילוי הדמים אינו יכול לכופו בכך, עד שיאמר לו תקנה הכל, או אקנה הכל, ואם בא אחד לכוף את חבירו שיקנה הכל, או שימכור הכל, וחבירו משיבו איני רוצה למכור הכל, אלא טול היפה בשוויו ואני אטול הפחות שומעין לו, כדרך שביארנו בחצר.
בית שאין בו דין חלוקה, ושניהן אינן רוצין למכור זה לזה, זה דר בו שנה וזה דר בו שנה, ואין אחד יכול לומר לחבירו נדור בו שנינו יחד, ויש אומרין אף בחצר שאין בו דין חלוקה כמו כן ומז"ה אומר שאין לומר כן בחצר, שאם בא אחד לכוף את חבירו שידור בחצר זה שנה וזה שנה, יכול חבירו לומר אני לא אצא מביתי, שאתה יכול לדור בביתך ואני בביתי, ואני איני חושש על היזק ראייתך בחצר, ואם אתה חושש על היזק ראייתי תשכיר ביתך לאחרים שאינן חוששין, שכמה בני אדם דרים בחצר השותפות, הואיל וכל אחד דר בביתו בפני עצמו, וכך נראה לי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו, וכן כל חצירות שמערבין בהן לטלטל בהן בשבת כולן (הדין) [דרין] בהן כאחת ואין מחיצות ביניהן.
הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחת מדבק, ומניח חלק בתחלת גלילתו שלספר כדי לכרוך בו עמוד שגולל בו הספר, ובסוף גלילתו מניח חלק כדי להקיף כל הספר הנגלל ונותן העמוד בסוף הספר כדי לגוללו לתחילתו, שכל הספרי' נגללין מסופן לתחילתן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
צריך להניח ריוח בין כל חומש לחומש שבתורה ארבעה שטין וכן בין כל נביא ונבי' ארבעה שטין, ובין נביא לנביא שלשנים עשר שלש שטין, ואם סיים החומש או הנביא למטה בסוף הדף, יכול להתחיל האחר למעלה בתחלת הדף, ואין צריך להניח ריוח בשטין. המדבק תורה נביאים וכתובים כשבא לסיים התורה ולהתחיל בנביאים, מסיים בתורה למטה בסוף הדף ומתחיל בנביאים למעלה בראש הדף, וכן כשבא לסיים הנביאים ולהתחיל בכתובים, שאם בא לחתוך כל ספר לעצמו חותך.
<h2>דף יד.</h2>
ספר תורה נגלל לאמצעיתו, במקום שצריכין לקרות בו כל שבת ושבת, ועושין לו שני עמודין אחד לכאן ואחד לכאן כדי לגוללו לאמצע.
אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו, ולא היקפו יתר על ארכו, ושיעור ארכו בגויל ששה טפחים, ובקלף לא נתנו בו שיעור ויעשה כמו שירצה, בלבד שיהא ארכו כהיקפו. ורבינו חננאל כתב מצוה מן המובחר לכתוב ספר תורה בגויל. ומלאכת כתיבת ספר תורה בגויל צריכה חכמה יתירה לשער היקפו כאורכו. שהרי רב הונא שהיה מגדולי חכמי התלמוד לא נזדמן לו אלא אחד משבעים. ומסורת בידינו להיות ארבעים ושנים שיטין ולהיות הגוילים נקיים עבים וחזקים. ושיעור אורך כל שטה כדי לכתוב למשפחותיכם שלשה פעמים, ומניח חלק מלמעלה שלשה אצבעות ומלמטה טפח, ובין דף לדף כמלוא שתי אצבעות, ובין שטה לשטה כמלוא שטה, ובין תיבה לתיבה כמלוא אות קטנה, ובין אות לאות כמלוא שיער. וצריך להזהר בחסירות וביתירות ובסתומו' ופתוחות כמו שמבואר הכל במסכת מנחות [כ"ט ע"ב].
<h2>דף יד:</h2>
סידורן שלנביאים. יהושע, שופטים, שמואל, ומלכים, ירמיה, יחזקאל, וישעיה, ושנים עשר, לפי שתחלת ספר יחזקאל הוא דומה לספר ירמיהו שנבא על החרבן, וסוף ספר יחזקאל דומה לספר ישעיהו שכולו נחמות. סידורן שלכתובים. רות, ספר תלים, ואיוב, ומשלי, וקהלת, שיר השירי', וקינות, דניאל, ומגלת אסתר, עזרא, ודברי הימים, ולמה נכתב ספר איוב להשיב למקנטרין על מדת הדין וללמד שאין אדם נתפש על צערו.
<h2>דף יז.</h2>
לא יחפור אדם בור סמוך למצר חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ג' טפחים, בין אם היה סלע חזק, בין אם היה סלע רך הבא בידים, לפי שבכל חפירה וחפירה הוא מרפה הקרקע שלחבירו, ולא יוכל חבירו לעשות בור במיצר שלו, והרי הוא כמזיק בידים וכזורק חציו, לפיכך צריך זה להרחיק מן המצר ג' טפחים וסד גם כן הדופן בסיד כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב'.
שיח שהיא חפירה ארוכה וקצרה, וכן מערה שהיא חפירה מרובעת ומקורה, וכן אמת המים, וכן נברכת שלכובסים, שהיא חפירה שיש בה קבוץ מים ושורין בה הבגדים ומניחין אותם שם עד שיחמיצו, כל אילו צריך להרחיקן משדה העשויה לבורות ג' טפחים, וסד גם כן הדופן בסיד כדרך שביארנו בבור. ונראה בעיניי שאם היתה שדה העשויה לכתלים, שצריך בעל השדה לבנות שם כותל צריך להרחיק ממנה כשדה העשויה לבורות, שכל אילו שמזיקין לבור מזיקין לכותל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א' ובראייה ב'.
וכן הגפת, והזבל, והמלח, והסיד, והסלעים שהאור יוצאה מהן ומרבין הבל, ובא זה להעמידן בצד כותלו שלחבירו, או בצד דופן בורו שלחבירו שהוא חפור בקרקע גבוה, צריך להרחיקו מן הדופן או מן הכותל שלשה טפחים, או סד הדופן בסיד ואינו צריך להרחיק. וכן מרחיקין הזרעים והמחרישה ומי רגלים והחול הלח מן הכותל שלשה טפחים.
<h2>דף יז:</h2>
וכן כשיחפור גם חבירו מרחיק ג' טפחים וסד בסיד, ונמצא בין בור לבור ששה טפחים, שכל דופן בור הוא ג' טפחים. וכן האומר לחבירו בור וכתליה אני מוכר לך, קנה סביב לבור מכל צד ג' טפחים. בד"א שצריך להרחיק מן המצר בשדה העשויה לחפור בה בורות להשקות מהן השדה, אבל אם לא היתה שדה חבירו עשויה לבורו', הרי זה סומך בורו למצר, ואם יימלך בעל המצר לחפור גם הוא בור בשלו, צריך להרחיק ששה טפחים, שאין שני בורות ראויים להתקיים זה בצד זה אם לא יהיה ביניהן ששה טפחים כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף יט.</h2>
נברכת שמשפשפין ומכבסין בה הבגדים ומתיזין המים למרחוק צריך להרחיקה ארבע אמות.
<h2>דף יט:</h2>
וכן לא ישתין אדם בצד כתלו שלחבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שלש' טפחים. בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים אין צריך להרחיק אלא טפח, ואם היו אבנים חזקות ביותר אין צריך להרחיק כל עיקר. ונראה בעיניי שכן ראוי לומר בכל אלה שצריך להרחיקן מן הכותל שלשה טפחים, שלא אמרו אלא בכותל לבנים והכל לפי הנזק, שיש נזק שמזיק אפי' בכותל אבנים חזקות וצריך להרחיק כשיעור שלא יזיק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. ולדברי מז"ה אין צריך להרחיק בכל אלה לפי שאין הנזק מצוי לשעתו ואינו דומה לחציו כמו שיתבאר לפנינו וכן עיקר.
<h2>דף כ:</h2>
מרחיקין את הריחים מן הכותל ג' טפחים מן השכב שהן ד' מן הרכב, לפי שהאבן התחתונה שהיא השכב עודפת על העליונה שהיא הרכב טפח, ואפי' אם לא היו הריחיים מונחים על גבי קרקע אלא על גבי עץ גדול והוא הנקרא חמור הנושא את הריחים, מרחיקין אותה מן הכותל ג' טפחים (ו)מן האיצטרוביל שהוא מושב הריחיים, שהן ד' מן הקלת, לפי שקול הברת הריחיים מזיק לכותל. וכן התנור מרחיקין אותו מן הכותל ג' טפחים מן הכיליא, שהוא הבטן שלתנור, שהן ד' מן השפה, שבטנו שלתנור בולט טפח, והמוכר תנור לחבירו צריך שיתן לו שיהא בטנו בולט טפח, וכירה שלנחתומין הרי היא כתנור, לפי שהסקה גדול וצריך להרחיק' מן הכותל כדין התנור.
לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם יש על גביו גובה ד' אמות, ואע"פ שהיה הכל רשותו מעכבין עליו השכנים, שמא תעלה הדליקה וישרוף על גביו וישרוף כל בתי השכנים. היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים, ובכירה טפח, ואם היו שלנחתומין, התנור צריך שיהא תחתיו ד' טפחים, והכירה ג' טפחים, ואעפ"כ אם הזיקו משלם מה שהזיק.
לא יפתח אדם חנות שלצבעין ושלנחתומין תחת אוצר של תבואת חבירו, שרוב העשן קשה לה, ולא רפת בקר שהסרחון קשה לה, והשחת הרי הוא כרפת בקר. אם היתה רפת בקר או החנות קודמת לאוצר מותר. כיבד וריבץ לאוצר, או שרבה בחלונות כדרך שמרבין חלונות באוצר ליכנס בו האויר, או שבנה עלייה על גבי ביתו לעשות בו אוצר ועדיין לא הביא בו האוצר, הרי כל אילו ספק בתלמוד אם הן חשובין כהקדמת האוצר ויכול לעכב על חבירו ברפת ובחנות אם לאו, ואינו יכול לעכב מספק. וכן אם היה החנות והרפת באכסדרה שתחת האוצר הרי זה ספק, לפי שהאכסדרה דופן רביעי שלה פרוץ ואוירה מרובה ושמא העשן והסרחון שבה אינו מזיק לאוצר, וכן שיעור האוצר ספק בתלמוד כמה הוא שיעורו.
אוצר שליין מותר להעמיד חנות שלנחתומ' ושלצבעין תחתיו, שאין רוב העשן קשה ליין, אבל לא יעשה תחתיו רפת בקר מפני שמסריחו, ובמקום שקשה ליין אפילו עשן מועט לא יעשה עשן כלל. היה אוצר שלתמרי' ושלתאנים, הרי זה ספק בתלמוד אם העשן או הסרחון קשה להם ואינו יכול לעכב עליו מספק. ונראה בעיניי שאם היה חבירו דר בעלייה, ובא זה לעשות תחתיו חנות של נחתומ' ושלצבעין, יכול העליון לעכב עליו שאם מעכב בעבור נזקי ממונו כל שכן בעבור נזקי גופו, ורוב העשן מזיק לו וגם לבגדיו, אבל מבשל התחתון בביתו כדרך שכל אדם מבשל בתוך ביתו כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'.
הבא לעשות חנות בחצר השותפין, יכול חבירו למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין, אבל עושה כלים ויוצא ומוכרן בתוך השוק, ואין חברו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש כשעושה כליו, ואם בא להעמיד ריחיים ברשותו אין חבירו יכול לומר לו איני יכול לישן מקול הריחים.
היה אחד מבני החצר מלמד תורה לתינוקות של ישראל, אין בני החצר יכולין לעכב עליו ולומר אין אנו יכולי' לישן מקול התינוקות, לפי שכבר תיקנו חכמים הקדמונים שיהו בני העיר מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ומכניסין אותן ללמוד תורה כבן שש וכבן שבע, והמלמד תינוקות שלגוים יכולין בני החצר לעכב עליו כמו שמעכבין עליו בחנות, וכבר ביארנו עניין מלמדי תינוקות בקידושין בפרק ראשון בהלכה (ד') [ז'].
<h2>דף כא.</h2>
אחד מבני החצר שבקש להעשות רופא, או אומן, או גרדי בני החצר מעכבין עליו, שמרב' עליהן הנכנסין והיוצאין. וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין אינו רשאי להשכירו לרופא, או לאומן, או לגרדי, או לסופר יהודי, או ארמאי הכותב שטרות שלעיר וכיוצא בהם.
<h2>דף כא:</h2>
המלמד תינוקות, והשתל, והטבח, והאומן שהוא מקיז דם או מוהל, והלבלר שהוא כותב שטרות שלבני העיר כולם כמותרין ועומדין הן, ואם פשעו והפסידו במלאכתן מעבירין אותן ממלאכתן בלא התראה, כמו שביארנו בפרק המקבל.
הדייג שפירש מצודתו בים לצוד דגים, ובא דייג אחר לפרוש מצודתו גם כן, צריך להרחיק ממנו כמלוא ריצת דג ששיעורו פרסה אחת, הואיל וכבר עשה זה תחבולותיו והדגים ניצודים והולכים במצודתו אינו רשאי זה לקלקל מעשיו.
אחד מבני המבוי שבקש לעשות מלאכת חבירו במבוי, או שבא להעמיד ריחים בצד ריחים שלחבירו, אין חבירו יכול לעכב עליו שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי. הלך לעשות מלאכתו או למכור סחורתו בעיר אחרת, יכולין בני אומנותו או החנונים שבאותו העיר לעכב עליו, ואם הוא פורע מס הגולגולת שלו באותו העיר, הרי הוא כבני העיר ואין בני העיר יכולין לעכב עליו כל העיר. בא לעשו' מלאכתו באחד מן המבואות שלעיר שבני מלאכתו בתוכו, וכן אחד מבני העיר שיצא מן המבוי שלו לעשות מלאכתו במבוי אחר, הרי זה ספק בתלמוד אם יכולין בני מלאכתו שבאותו המבוי לעכב עליו אם לאו ואין יכולין לעכב עליו מספק.
<h2>דף כב.</h2>
רוכלין המחזרין בעיירות אין בני העיר יכולין לעכב עליהן, אע"פ שבאו מעיר אחרת, לפי שעזרא תקן להם לישראל שיהיו רוכלין מחזרין בעיירות, כדי שיהיו תכשיטין מצויין לבנות ישראל. בד"א שבאו לחזר בעיר, אבל אם באו לקבוע עצמן למכור במקום אחד כדרך בעלי החנויות, הרי אילו מעכבין עליהן בני מלאכתן שבאותו העיר, ואם היה הרוכל תלמיד חכם רשאי לקבוע עצמו, ואין בני העיר יכולין לעכב עליו כדי שלא יבטל מתלמודו, ולא עוד אלא שהתלמיד חכם מעכבין כל בני השוק בשבילו שלא ימכרו הם עד שימכור הוא את שלו. אומנים שבאו מעיר אחרת למכור הכלים שלהם ביום השוק, אין בני מלאכתן שבאותו העיר יכולין לעכב עליהן, שהרי לא לבני העיר בלבד הן מוכרין, אלא אף לשאר בני העיירות הבאין לקנות ביום השוק, והוא שימכרו ביום השוק ובמקום השוק, אבל אם באו למכור ביום אחר, או שבאו לחזר בעיר אפילו ביום השוק, בני העיר מעכבין עליהן. האומנין שהלכו בעיר אחרת לגבות הקפותיהן שהקיפו לסוחרים שבעיר הרי אילו רשאין להוליך עמהן ממלאכתן, אם היו מוכרי כלים או מוכרי צמר וכיוצא בזה, ומוכרין בעיר מכר מועט כשיעור מזונותיהן עד שיגבו הקפותיהן וילכו להן.
רשאי אדם לסמוך ראש כתלו הבא מן הצפון לדרום בצד כותלו שלחבירו הבא מן המזרח למערב, ואם היה לחבירו שם חלון והרי זה מאפילו בראש כתלו צריך להרחיק ראש כתלו מכנגד חלונו ד' אמות, ואם בא להגביה כתלו צריך להגביהו יותר מן החלון ד' אמות, שלא יוכל לעמוד בראש כתלו ויטה עצמו ויציץ דרך החלון שכנגדו לתוך ביתו, והיזק ראייה שמו היזק, ואם בא למעט כתלו ימעט אותו מן החלון ד' אמות, שלא יעמוד זקוף על גבי כתלו ויביט לתוך ביתו שלחבירו. היה ראש הכותל משופע עד שאינו יכול לעמוד בראש הכותל אינו צריך להגביה מן החלון או למעט. וכן אם לא היה מגיע עובי ראש הכותל כנגד כל חלל (ראש) החלון רשאי להקריב ראש כתלו סמוך לחלון עד טפח, שהרי אינו נוגע בו אלא מרוח אחת וכל חלל החלון פנוי וגם אינו יכול לעמוד בראש כותלו ולהציץ שהרי הוא משופע, ואם לא היה ראש הכותל משופע אע"פ שהיה גבוה מן החלון ד' אמות יכול להציץ תוך החלון, הואיל והוא סמוך לו וצריך להרחיקו מחלון חבירו. בא לבנות כותל אחר מן המזרח למערב כנגד כותל חבירו צריך להרחיק ממנו ד' אמות אע"פ שאין חלון בכותל חבירו, לפי שצריך שיהא הקרקע פנוי שיהא נידוש ברגלי בני אדם לחזק הכותל, ודישת כל ד' אמות מועלת לכותל, ואע"פ שראש הכותל הראשון הוא סמוך לכותל חבירו כמו שביארנו ואין בו שיעור דישה, אין חוששין על ראש הכותל שהוא דבר מועט אבל על ארכו שלכותל חוששין בו על הדישה. בד"א בכותל גנה או בכותל חצר שלעיר חדשה, אבל בכותל חצר שלעיר ישנה אין חוששין בו לדישה, ואינו צריך להרחיק מכתלו שלחבירו, ואפילו אם היה אורך כתלו כנגד ארכו שלכותל חבירו.
<h2>דף כב:</h2>
מרחיקין את הסולם מן השובך ד' אמות, כדי שלא תקפוץ (את) הנמיה, ואין הטעם שמא תבוא הנמיה לבסוף, אלא שמא תהא הנמיה בראש הסולם בשעה שמעמידה, ופעמים שאינו נותן לבו בדבר והרי זה (בניין) [כנזק] הבא לשעתו וכאדם שזורק חציו, לפיכך צריך להרחיק הסולם אע"פ שאין בו נמיה, אבל נזק הבא לבסוף אין על המזיק להרחיק את עצמו.
מי שהיתה לו מזחלה בגגו, שהוא צנור ארוך על פני כל הגג, ובולט ויוצא חוץ לגג, וכל מי הגג יורדין בו, ובא חבירו לבנות כותל כנגדו, צריך להרחיק כתלו מן המזחלה ד' אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם בשעה שהוא צריך לתקן מזחלתו.
<h2>דף כג.</h2>
וכן אם החזיק להשתמש בשלו תשמישין המזיקין לשכינו שאינו רשאי בהן, צריך שיטעון שחבירו מכר לו, או נתן לו במתנה כמבואר בקונטרס הראייות בסוף הפרק בראיי' כ"א.
מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה שלא יאכלו היונים שלו הפירות השטוחין בגגי העיר, וכן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, שיהו ממלאין כריסן בחמשים אמה קודם שיגיעו בשדות שלאחרים, שעליו לשמור היונים שלו שלא יזיקו. ואם קנאו מאחר אע"פ שאינו רחוק משדות שלאחרים אלא דבר מועט הרי הוא בחזקתו, לפי שבית דין טוענין ליורש וללוקח, ואומרין שמא נתרצה הבעל הראשון עם השכנים, והוא שהחזיק שלש שנים או השני או הראשון, כמבואר בקונטרס הראייות בסוף פרק חזקת הבתים, אבל הראשון אין בית דין טוענין לו עד שיטעון הוא עצמו. וכן כל המחזיק ג' שנים בכל תשמישין המזיקין לחבירו, וטען שנתרצה עמו מניחין אותו בחזקתו, חוץ מעשן ובית הכסא שאם החזיק להעלות עשנו ברשות חבירו במקום שאינו רשאי אין חזקתו מועלת לו. וכן אם החזיק לעשות בית הכסא ולהזיק לחבירו במקום שאינו רשאי אין חזקתו מועלת לו, ואע"פ שהחזיק ג' שנים, שאין אדם עשוי למחול בנזקין כאלה או למוכרן, ואם היה חבירו אסתניס שכל דבר מיאוס קשה עליו כבית הכסא כגון לכלוכין של דם וכיוצא בהן אינו יכול להחזיק בהן על חבירו.
<h2>דף כג:</h2>
גוזל שנמצא נפול בין השובכין, אם היה מפריח הרי הוא שלמוצאו, אע"פ שהיה קרוב לאחד מן השובכין, יש לומר שמא משאר השובכין פרח ובא לכאן, ואינו ידוע למי הוא, לפיכך כל הקודם בו זכה. אם לא היה מפריח אלא מדדה, הרי כל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה לפיכך אם היה לאחד מן השובכין בתוך חמשים אמה הרי הוא שלבעל השובך שהרי אי אפשר שבא אלא מזה השובך, ואם היה חוץ לחמשים אמה הרי הוא שלמוצאו.
היו שם שני שובכין בתוך חמשים נותנין אותו למי שהוא קרוב יותר, ואם היה ממוצע בין שניהן שניהן חולקין בו, והוא שהיו שני השובכין שוין, אבל אם היה אחד מרובה מחבירו ביונים נותנין אותו למרובה, ואע"פ שהיה קרוב יותר לשובך האחר. בד"א כשנמצא בשביל שלכרמים שאין דרך עוברי דרכי' לשם, אבל אם נמצא על אם הדרך אומרין שמא מעוברי דרכים נפל, ואע"פ שהוא קרוב לאחד מן השובכין אין הולכין אחר הקרוב אלא אחר הרוב, ותולין ברוב עוברי דרכים, והואיל ואין בו סימן הרי הוא שלמוצאו כמו שביאר מז"ה. וכן כל מקום שיש רוב וקרוב אין הולכין אחר הקרוב אלא אחר הרוב, כגון אם נמצאת חבית שליין בין שתי עיירות, וידוע שלא באת אלא מאחת מהן שאין דרך לעוברי דרכים לשם, ואחת מהן עיר שרובה ישראל ואחת מהן רובה גוים, אם היתה עיר של ישראל גדולה משלגוים, אע"פ שנמצאת זאת החבית קרובה לעיר שלגוים הרי היא מותרת שאין תולין בקרוב אלא ברוב.
<h2>דף כד.</h2>
חבית שצפת בנהר, נמצאת כנגד עיר שרובה גוים אסורה, כנגד עיר שרובה ישראל מותרת אפילו בשתייה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. ואע"פ שיש בראש הנהר רוב עיירות שלגוים אין חוששין שבא מן הרוב, לפי שהנהר הולך עקלתון ומימיו מתרבין תדיר מהפשרת השלגים ואין החבית יכולה לילך למקום רחוק אלא הרי היא נטבעת.
וכן נודות שליין שנמצאו במקום שרוב שופכי יין הן ישראל, אע"פ שרוב עוברי דרכים הם גוים אין תולין בהן, שאין דרך עוברי דרכים להוליך נודות גדולים אלא נודות קטנים להסתפק מהן, לפיכך אם היו נודות קטנים תולין אותן ברוב עוברי דרכים שהן גוים והן אסורין, ואם היו נודות גדולים תולין אותן ברוב שופכי יין שהן ישראל ומותרין אפי' בשתייה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. ואם נמצאו נודות קטנים עם נודות גדולים אפי' הקטנים מותרין שדרך החמרים לערב הקטנים עם הגדולים כדי להשוות משאן. וכן חבית שליין שנמצא מוצנע בכרם שלערלה הרי הוא מותר, שאין דרך הגנבים להצניע במקום שגונבין, אלא משאר הכרמים גנבוהו והצניעוהו שם, והרי רוב הכרמים היתר, ואם היו ענבים הרי הן אסורין שדרך הגנבים להצניען במקום שגונבין אותן ומאותו הכרם שלערלה הם.
<h2>דף כד:</h2>
מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, והחרוב והשקמה שהן אילנות גדולים חמשים אמה, לפי שנויות הוא לעיר שיהיה רחוב פנוי לפניה. יתר על כן ראוי ליטע שם אילנות, אבל אין זורעין שם זרעים עד אלף אמה, שאין עושין שדה במגרש העיר. היה אילן סמוך לעיר בתוך עשרים וחמש אמה, אם העיר קדמה קוצץ משום נויי העיר, ונותנין לו דמים, ואינו יכול לומר תנו לי הדמים ואחר כך אקוץ, שמא יתרשלו הרבים מליתן ונמצא האילן מקלקל נויי העיר, לפיכך קוצץ ואחר כך תובע הדמים מבני העיר, ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואין נותנין לו דמים. מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה, מפני שמפריח המוץ והולך ומזיק לבני העיר. אי זה הוא גורן קבוע כל שזורה ברחת, וכשם שמרחיק מן העיר כך מרחיק מן מקשאיו ומן מדלעיו ומן נטיעותיו ומן נירו שלחבירו חמשים אמה, לפי שהמוץ מקלקל הקישואין והדלועין והנטיעות ונעשה גלל בניר ומקלקלו.
<h2>דף כה.</h2>
וכן מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה מפני הסרחון, ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר ואע"פ שמרחיק חמשים אמה, ואע"פ שאין כל אלה מזיקין (אלא) לשעתן מעכבין עליו בני העיר לפי שיש להן רשות בכל סביבות העיר לעכב על נזקי העיר והרי הוא כעושה ברשותן ולא כעושה ברשותו כמבואר בקונטרס הראייות.
וכן העושה משרה של פשתן סמוך לשדה ירק של חבירו אע"פ שריח המשרה מזיק לירק, הואיל ואין הנזק (מזיק) מצוי לשעתו אלא לבסוף הוא בא, אין בעל הירק יכול לעכב עליו ועל הניזק להרחיק את עצמו. וכן הנוטע כרישים סמוך לבצלים שלחבירו, אע"פ שהכרישים מכחישין את הבצלים ביותר אין בעל הבצלים יכול לעכב עליו. וכן הסומך חרדליו לדבורים שלחבירו, אע"פ שהוא מזיק לדבש חבירו, שבאין הדבורים ואוכלין את החרדל, ומתוך ששורף את פיהם הולכים ואוכלין את הדבש, אין בעל הדבורים יכול לעכב על בעל החרדל, שזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. וכן ביאר מז"ה על הבא לסמוך לכותלו שלחבירו הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים וכל הדומין להן, שאין היזקן מצוי לשעתן שאין צריך להרחיקן מן הכותל כל עיקר, וכן נברכת ששורי' בה את הבגדים. ויש שדמה אותן לנזק המצוי לשעתו וצריך להרחיקן, ודברי מז"ה עיקר שהרי כל אלה דומין למשרה וירק שאין צריך להרחיק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. ונראה בעיניי שאע"פ שצריך אדם להרחיק סולמו משובכו שלחבירו, אם לא הרחיק ובאת הנמיה והזיקה פטור מלשלם, שאין זה אלא דרך גרמא, וחייוב הגרמא אינו מן הדין אלא קנס שקנסו חכמים, ולא קנסו אלא במתכוין, אבל שלא בכונה פטור כמו שביארתי בפרק הגוזל עצים. ואעפ"כ צריך אדם להרחיק סולמו משובכו שלחבירו שאסור לאדם לגרום נזק לחבירו אפילו בלא מתכוין.
<h2>דף כה:</h2>
וכן הנוטע אילן סמוך לבורו שלחבירו, אע"פ שהשרשין מתפשטין לבסוף והולכין ונוקבין כותל בורו שלחבירו עד עשרים וחמש אמה, הואיל ואין הנזק מצוי בשעת נטיעתו, אין בעל הבור יכול לעכב עליו, שזה עושה בשלו וזה עושה בשלו ועל הניזק להרחיק את עצמו.
ומעשה באחד שהיה עוצר שומשומין בבית הבד, ומכח עצירתו היה מתנודד ביתו שלחבירו, ואמרו חכמים שעל המזיק היה להרחיק היזקו. וכמה יהא מתנודד שיהא צריך המזיק לסלק היזקו עד שינוד הכיסוי שעל פי הכד העומד בחומת הבית. ונראה בעיניי שזה אינו כדרך גרמא אלא כמזיק בידים הוא ואם הזיק חייב לשלם.
<h2>דף כו.</h2>
וכן המנפץ פשתן ברשותו, והרוח מפריח שברי הפשתן ויוצאין ומזיקין ברשות הרבים, הרי אילו מעכבין עליו וצריך להרחיק היזקו, ואם הזיק הרי זה כשאר דיני הגרמות שאינו כמזיק בידים, אלא דרך גרמא הוא שאינן הולכין מכחו אלא על ידי הרוח כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
לא יטע אדם אילנות או גפנים סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, בין שהיו בשדה חבירו זרעים, בין שהיו בו אילנות או גפנים, לפי שהוא צריך זה הנוטע לעמוד סביב גפנו או אילנו לעדור ולזמור וללקט הפירות עד ארבע אמות, ואם לא ירחיק הרי הוא צריך ליכנס בתוך שדה חבירו לעבוד עבודת כרמו ואילנותיו. בד"א בארץ ישראל שגפניהן ואילנותיהן גדולים וצריכין לעבודתן ארבע אמות, אבל בבבל אין צריך להרחיק אלא שתי אמות, שדיו שתי אמות לעבודת כרמו ואילנותיו. היה גדר בינו לבין חבירו, זה סומך אילנותיו וגפניו לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן. היו שרשיו יוצאין בתוך שלחבירו מעמיק להן חבירו וקוצץ השרשים עד שלשה טפחים כדי שלא יעכבו מחרישתו. היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד עד כדי צרכו, והעצים שלבעל הקרקע. בד"א חוץ לשש עשרה אמה, אבל בתוך שש עשרה אמ' שלאילן אינו רשאי לקוץ אלא כדי שלא יעכב את המחרשה, לפי שיניקת האילן היא שש עשרה אמה, ומה שקוצץ בתוך שש עשרה הרי הוא לבעל האילן. היה שם מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לחפור בו אפילו חוץ לשש עשרה אמה שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.
<h2>דף כז:</h2>
אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ בעל השדה מענפי האילן, כדי שיוכל להגביה המרדע שלו שהוא מלמד הבקר על גבי מחרשתו, ובחרוב ובשקמ' שענפיהן מרובין וצלן קשה קוצץ כל הענפים הנוטין כנגד חוט המשקולת ואם היתה שדה בית השלחין שמשקין אותה תמיד מן המעין אפילו בשאר אילנות קוצץ כל ענפיהן כנגד חוט המשקולת, לפי שכל צל קשה לה, ובמקום שנהגו להיות פירות הענפים הנוטין לבעל השדה שהן נוטין בו הרי הן שלו שהכל לפי המנהג כמו שביארנו בפרק המקבל. אילן שהוא נוטה לרשות הרבים. קוצץ מן הענפים כדי שיהא עובר תחתיו גמל ורוכבו, וכל שעה שחוזרין ומתגדלין קוצץ אותן עד שיהא תחתיו כשיעור הזה.
<h2>דף כח.</h2>
המחזיק בקרקע שהוא ידוע שהוא שלחבירו, אם החזיק בו שלש שנים שלימות בלי שום עירעור, הרי זה נאמן לומר אתה מכרתו לי, או אתה נתתו לי במתנה ונפל ממני השטר שעשית לי, לפי שאין דרכו שלאדם להזהר בשטר מקחו אלא עד שלש שנים, אבל אחר שלש הואיל ואינו רואה עליו שום עירעור אינו חושש לשמור שטרו.
אחד הבתים ואחד השדות, בין שדה האילן, בין שדה הלבן, בין שדה בית הבעל, בין שדה בית השלחין, בורות שיחין ומערות מרחצאות ושובכות, ובית הבדין כולן חזקתן שלש שנים מיום ליום. אילן שהיה משיר פירותיו, אע"פ שהחזיק בו שלש שנים שלימות אין חזקתו חזקה, הואיל ולא אכל פירותיו בכל שנה ושנה, וצריך להחזיק בו לאחר שלש עד שישלים בו שלש אכילות. וכן אם אכל שלש אכילות בפחות משלש שנים אינה חזקה, עד שיחזיק שלש שנים שלימות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף כט.</h2>
שלש שני חזקה צריכין שיהיו רצופות שנה אחר שנה, אבל אם היו מפוזרות כגון שאכלה בשנה ראשונה, ובשנייה לא אכלה, אע"פ שאכלה עוד שלישית ורביעית אינה חזקה, ובמקום שנוהגין להוביר הבקעות שאין זורעין אותן שנה אחר שנה הרי זו חזקה, ואע"פ שמקצתן מובירין ומקצתן זורעין שנה אחר שנה, וזה הובירה בשנה שנייה כמו שביארנו, יכול לומר זה שהוברתיה לפי שהשכנים שלי היו מובירים ואיני יכול לשמור שדה אחת בכל הבקעה, ואפי' אם היו קצת מן השכנים זורעים יכול לומר כך יפה לי להובירה כדי שתצליח בפירות בשאר השנים, והואיל ויש שמובירין כמותו חזקתו חזקה, שהרי החזיק כדרך שמחזיקין בעלי שדות בשדותיהן.
באו שנים והעידו שזה המחזיק השכירה לנו ודרנו בה שלש שנים בימים ובלילות, אם לא פרעו שכר המשכיר עדין עדותן קיימת, שהרי לא יתנו השכר אלא למי שיזכה בבית על פי בית דין, אבל אם כבר פרעו השכר לזה שהשכירו להם אינם נאמנין, לפי שהם נוגעין בעדותן ומתכונין להעמיד הבית ביד זה שפרעו לו השכר, כדי שלא יתחייבו לפרוע עוד למערער.
המחזיק בבית חבירו, והביא עדים שהחזיק בה שלש שנים, אין צריכין שיעידו העדים שדר בה ביום ובלילה, אלא הואיל והן מעידין שדר בה שלש שנים או שהשכירה לאחרים והחזיק בה שלש שנים כדרך שבני אדם מחזיקין בבתיהן חזקתו חזקה. טען המערער ואמר יביא עדים שדר בה ביום ובלילה, שמא היה יוצא משם בלילות שומעין לו ואין חזקתו שלזה מועלת לו, עד שיעידו עדים שדר בה בימים ובלילות או הוא או שלוחו.
<h2>דף כט:</h2>
היה המערער הזה מן הרוכלין המחזרין בעיירות, אע"פ שהוא אינו טוען בית דין טוענין בעבורו, ואומרין למחזיק הבא עדים שדר בה שלש שנים בימים ובלילות, שהמערער אינו יודע בדבר לפי שאינו מצוי בעיר.
חנויות שהחנונים רגילין למכור בהן בימים ואין דרכן להשתמש בהן בלילות, אם החזיק בהן המחזיק שלש שנים בימים בלבד חזקתו חזקה, שהרי החזיק בהן כדרך תשמישן.
שנים שהיו מחזיקין בקרקע שלאחד, זה בשנה ראשונה, וזה בשנה שנייה, זה בשנה שלישית, וזה בשנה רביעית, זה בשנה חמישית, וזה בשנה ששית, אע"פ שכל אחד החזיק שלש שנים אין חזקתן חזקה, ואינן נאמנין לומר לקוחה היא בידינו, שיכול לומר הבעל זה שלא מחיתי מפני שלא ראיתי חזקה ביד אחד מהן, שלא החזיק אחד מהן שלש שנים רצופות. בד"א כשלא עשו שטר חלוקה ביניהן, אבל אם עשו שטר ביניהן, והיו מחזיקין בעניין זה על ידי שטר הרי חזקתן מצטרפת, שהרי שניהן מחזיקן בה כאחת, ובשלש שנים הראשונות שהחזיקו בין שניהן חזקתן חזקה, שהרי השטר קול יש לו וידע בו בעל הקרקע והיה לו למחות.
המחזיק בשדה חבירו שלש שנים ואכלה כולה חוץ מבית רובע, קנאה כולה חוץ מבית רובע, שאינו נאמן על אותו הבית רובע לומר לקוח הוא בידי אלא במה שאכל בלבד, ואע"פ שאינו ראוי אותו בית רובע לזריעה, היה לו להשתמש בו בתשמיש הראוי לו, כגון להעמיד בו (פירות) [בהמות] או לשטוח בו פירות.
מי שהחזיק בבית חבירו שלש שנים, וטען עליו שהוא מכרו לו שהרי אכלו שני חזקה, וטען בעל הבית שהוא היה דר בחדרים הפנימיים ויוצא ובא דרך עליו והרי לא היתה חזקתו שלזה חזקה ברורה והלה טוען אם היית דר בחדרים הפנימיים לא היית יוצא ובא דרך עלי אלא דרך הפתחים שיש להם ברשות הרבים היית יוצא ובא, והעדים מעידים שהיה דר בחדרים הפנימיים, אבל לא היו יודעים אם היה יוצא ובא דרך עליו אם לאו, הרי זה אין חזקתו חזקה עד שיביא עדים שלא היה יוצא ובא דרך עליו, שתהיה חזקתו חזקה ברורה כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף ל.</h2>
וכן מי שהחזיק בבית חבירו שלש שנים, וטען שהוא מכרו לו, והלה הביא עדים שהיה אותן שלש שנים בשוקים החיצונים שהם רחוקים, וטוען שלא שמע חזקתו שלזה ולפיכך לא מיחה בדבר, אע"פ שידוע שבא זה המערער בעיר בכל שנה ושנה שלשים יום, אין חזקתו שלמחזיק חזקה, שיכול לומר זה המערער אותן שלשים יום שהיה בא כל שנה בעיר היה טרוד בענייני השוק, למכור הפרקמטייא שהביא ולקנות מה שהוא צריך להוליך ולא שמע חזקתו שלזה ולפיכך לא מיחה בו. וכן מי שהחזיק בקרקע חבירו שלש שנים, וכשעירער עליו בעל הקרקע, אמ' לו מפלוני קניתיו שקנאו ממך, הרי זה אין חזקתו מועלת לו, שהרי הוא מודה שהקרקע שלזה וזה לא מכרו לו, ובמה שטוען שאיש פלוני קנאו ממנו אין טענתו טענה ברורה, שהוא אינו יודע בדבר אלא על פי אותו פלוני ושמא שיקר לו, שהרי אין לו עדים שעמד אותו הקרקע ביד פלוני כל עיקר, והרי זו כחזקה שאין עמה טענה, ומחזיר הקרקע לבעליו על פי הודאתו, ואע"פ שאין לזה המערער עדים שהיה זה הקרקע שלו. חזר זה המחזיק על אותו שמכרו לו, ואמר לו תפצה לי הקרקע שמכרת לי שהרי הוא יוצא מתחת ידי, אין זה המוכר חייב באחריותו, שהרי בפשיעתו נתחייב זה בדין, שלא היה לו להודות שהוא שלו, הואיל ולא היו לו למערער עדים כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף ל:</h2>
המחזיק בבית חבירו שלש שנים, וערער עליו בעליו והביא עדים שהוא שלו, וטען המחזיק מפלוני קניתיו ואכלתיו שני חזקה, ואמר לו המערער אותו פלוני בגזילה בא לידו, ואין לו עדים לזה המחזיק שעמד ביד אותו פלוני יום אחד, או שיש לו עדים שעמד בידו אבל מביא עדים המערער שבגזילה בא לידו, הרי זה אין חזקתו מועלת לו כלום. ואפי' אם יביא עדים המחזיק שהוא נמלך בו בזה המערער, ובעצתו קנאו מאותו הפלוני לא אבד המערער זכותו, שיכול לומר לו להנאתי יעצתיך כן, לפי שהיה אותו המוכרה לך אלם ולא הייתי יכול להדיין עמו, נתכונתי שיבוא לידך שנוח לי להדיין עמך מלהדיין עמו. וכן אם הביא עדים זה המחזיק שהיה רוצה זה המערער לקנותה ממנו, או מיד מי שמכרה לו, לא אבד המערער זכותו בכך, שהרבה פעמים אדם עשוי לקנות הדין שלו.
מי שערער על המחזיק ואמר לו למה אתה מחזיק בזה הקרק' והרי הוא שלי, ואמר לו המחזיק מפלוני קניתיו ואכלתיו שני חזקה, אמר לו המערער הנה יש בידי שטר שכבר מכרו לי אותו פלוני יש ארבע שנים, וקדמתי לשני חזקה שלך, השיב המחזיק לא אמרתי שני חזקה על שלש שנים בלבד, אלא הרבה שנים אכלתיה וקדמתי לשטר שלך הרי זה נאמן, שעשוי אדם לקרוא להרבה שנים שני חזקה. בד"א כשהביא עדים זה המחזיק שאכלה שבע שנים, שכבר החזיק בה שלש שנים קודם שטרו שלזה, אבל אם לא אכלה שבע שנים הרי אין לו שני חזקה קודם השטר ואין חזקתו חזקה, שהרי הבעל הראשון מיחה בתוך שלש שאין לך מחאה גדולה מן השטר שעשה לשיני. ולמה לא יהיה נאמן זה המחזיק על ידי מתוך, שנאמר מתוך שהיה יכול לומר לשיני ממך קניתיה, שהרי החזיק בה שלש שנים אחר שטרו שלשיני, יהיה נאמן לומר שקניתיה קודם שטרך אפילו יום אחד, אין ראוי לומר כן, לפי שמתחלה לא היה יודע בשטרו שלזה שיטעון ממך קניתיה, והרי אין כאן מתוך כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף לא.</h2>
שנים שהיו טוענין על שדה אחד זה אומ' שלאבותיי היא, וזה אומר שלאבותיי היא, האחד הביא עדים שהיא שלאבותיו, והאחר הביא עדים שאכלה שלש שני חזקה, אע"פ שיש לומר מתוך, שיכול לומ' המחזיק ממך קניתיה ואכלתיה שני חזקה והיה נאמן שהרי יש לו עדי חזקה, יהא נאמן לומר שהיא שלאבותיו, הרי זה אינו נאמן שהרי עדים מכחישין אותו ואומ' שלא היתה אלא שלאבותיו שלזה, ואין אדם נאמן להכחיש את העדים אפי' על ידי מתוך. ראה המחזיק שהיה מתחייב בדין, וחזר וטען לחבירו אמת שהיא שלאבותיך, אלא ממך קניתיה ואכלתיה שני חזקה, וזה שאמרתי שהיא שלאבותיי לפי שאני סמוך בה כאלו היא שלאבותיי הרי זה נאמן, הואיל והוא מתקן טענתו הראשונה ואינו מכחישה, וכל שכן אם אמ' שלאבותיי שלקחוה מאבותיך, שאינו חוזר מטענתו הראשונה כל עקר שהוא נאמן. אם לא חזר וטען טענו' הללו כשהוא בבית דין, אלא יצא מבית דין ואחר כך חזר וטען טענות הללו אינו נאמן, נראין הדברים שלמדוהו טענת שקר חוץ לבית דין, ואע"פ שאומר שלאבותיי שלקוחה מאבותיך וכן ביאר רבינו חננאל זצ"ל. וכן אם טען תחלה שלאבותיי ולא שלאבותיך, ואחר כך טען טענות הללו אפי' בבית דין אינו נאמן, שהרי מכחיש טענתו הראשונ' לגמרי, שבתחלה טען שלא היתה שלאבותיך ועתה חוזר וטוען שאבותיי לקחוה מאבותיך, או אתה מכרת לי, ולא כל הימנו לטעון ולחזור ולטעון. טען בתחלה חוץ לבית דין שלאבותיי ולא שלאבותיך, וכשבא לבית דין חזר וטען ממך קניתיה הרי זה נאמן, אע"פ שמכחיש טענתו הראשונה, שאין אדם נתפש על הטענות שטוען חוץ לב"ד, שאדם עשוי שלא לגלות טענותיו אלא בבית דין.
ראה זה המחזיק שהיה מתחייב בדין מפני שבא בחזקה שאין עמה טענה, וחזר וטען אתה מכרתה לי ונפל ממני השטר נאמן, שהרי אינו מכחיש טענתו הראשונה, אלא שבתחלה היה סבור שאינו צריך לטענה זו, עכשיו שראה שהוצרך לטענה זו טען, ואם יצא מבית דין וחזר וטען טענה זו אינו נאמן, שיש לומר חוץ לב"ד למדוהו טענת שקר, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
זה אומר שדה זו שלאבותיי היא, וזה אומר שלאבותיי היא, זה הביא עדים שהיא שלאבותיו ושאכלה שלש שני חזקה, וזה הביא עדים שאכלה הוא שלש שני חזקה, והרי אילו מכחישין את אילו ובטלה עדותן שלאילו ושלאילו בחזקה, ומקיימין עדותן שלאילו שהעידו שהיא שלאבותיו, שאם הוכחשו בעדות החזקה לא הוכחשו בעדות אבותיו, ומעמידין השדה ביד זה שהעידו שהיא שלאבותיו. חזר זה והביא עדים גם הוא שהיא שלאבותיו, ונמצאו אילו מכחישין את אילו אף בעדות שלאבותיו, הרי בית דין מוציאין מיד זה שהחזיקוה בידו ומעמידין אותה לפני שניהן, וכל המתחזק על חבירו יחזיק בה, או יתפשרו ביניהן, לפי שאין בית דין נזקקין לדין זה, הואיל ואין לאחד מהן לא ראייה ולא חזקה.
<h2>דף לב:</h2>
המחזיק בקרקע שלחבירו, ויש בידו שטר שהוא מכרו לו, ואמר לו בעל הקרקע זה השטר שקר הוא, שכתבתי למכור ולא מכרתי, והודה המחזיק אמת שהוא שקר, אבל שטר אחר אמת היה בידי ונפל ממני הרי זה נאמן, מתוך שהיה יכול לומר זה השטר אמת הוא, נאמן לומר אע"פ ששטר זה שקר שטר אחר אמיתי היה בידי ומעמידין השדה בחזקתו.
היה תובעו מאה זוז בשטרו, ואמר לו חבירו שטר זה שקר הוא שכתבתי ללוות ולא לויתי בו, והודה לו בעל השטר, אמת ששטר זה שקר הוא אבל שטר אחר אמיתי היה לי כיוצא בזה ונפל ממני הרי זה אינו נאמן, ואינו גובה בשטרו, ואע"פ שראוי לומר גם בזה מתוך שיכול לומר שטר זה אמת יהא נאמ' לומר שטר אחר אמיתי היה לו, הרי דבר זה ספק הוא אם סומכין על שטר שקר על ידי מתוך אם לאו, לפיכך מספק מעמידין הקרקע ביד מי שמחזיק בה כמו שביארנו, והמעות מעמידין אותן ביד מי שמחזיק בהן ואין מוציאין מידו כמו שביאר מז"ה.
ומעשה באחד שהיה ערב לחבירו, וגבה המלוה מן הערב ומסר לו המלוה השטר, והלך הערב על הלווה ותבע ממנו מעותיו, ואמר לו הלווה כבר פרעתיך והאמנתי בידך השטר, אמר לו הערב אמת שפרעתני אבל חזרת עוד ונטלת ממני אותן המעות בהלוואה, ואמרו חכמים אינו נאמן, ואע"פ שראוי לומ' מתוך שיכול לומר לא פרעתני יהא נאמן לומר חזרת ולוית ממני, אין סומכין על שטר פרוע על ידי מתוך. בד"א כשאמר לו חזרת ולוית ממני, אבל אם אמ' לו החזרתי לך המעות לפי שהיו המעות רעות הרי זה נאמן, לפי שאינו מודה בשטר שהוא פרוע שהרי לא רצה לעכב המעות לפירעון השטר, ונמצא שאינו סומך על שטר פרוע אלא על שטר אמת וראוי לו לגבות בשטרו.
מעשה בחכם אחד שיצא עליו קול שהוא אוכל קרקע שליתומים, שאלו אותו חכמי הדור על הדבר, ואמר להן קרקע זו היתה ממושכנת לי מאביהן שליתומים, והיה חייב לי מעות ממקום אחר, ואם הייתי מחזיר הקרקע ליתומים אחר ששלמו ימי המשכונתא לא הייתי נאמן על שאר מעותי, לפיכך אני מעכב אותה עד שאוכל כשיעור מעותיי, ואחר כך אחזירנה להן ומתוך שאני יכול לומר לקוחה היא בידי שכבר החזקתי בה שלש שנים, אני נאמן על שאר מעותיי ובדין אני אוכלה. אמרו לו לקוחה היא בידי אינך יכול לטעון שהרי יצא עליה קול שהיא שליתומים, ואע"פ שהחזקת בה שלש שנים בחיי אביהן, הואיל ומרננין העולם שלא באת לידך בתורת מקח הרי הרינון הזה כמו מחאה ואין חזקתך חזקה, ויש לך להחזיר הקרקע ליתומים, ולכשיגדילו היתומים תטעון עמהם על מעותיך. או בשטר אם יש לך שטר, או בעדים אם יש לך עדים, כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים. אין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' החזיק בהן ג' שנים אחר שהגדיל, הואיל והתחיל להחזיק בהן מקטנותו אין חזקתו חזקה, שלא ידע הקטן שימחה בדבר, כמבואר בקונטרס הראייות בכתובות בפרק שיני בראיי' ה'. האומר לחבירו שדה זו שלאביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם יש עדים שהיתה שלאביו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן, אלא אם כן החזיק בה שלש שנים, כדין כל חזקה כמבואר בכתובות בפרק שיני [ט"ו ע"ב].
<h2>דף לג.</h2>
שנים שהיו טוענין על הירוש', זה אומר אני יורש וזה אומר אני יורש, והביא אחד מהן עדים שהוא יורש שהוא קרובו שלמת יותר, הרי זה מעמידין הירושה בידו, ומוציא מחבירו אפילו הפירות שאכל, ואע"פ שאין עדים על אכילת הפירות, אלא הוא מודה בהן, והרי הוא אומר שבדין אכלתי שאני קרוב יותר ואני היורש, וראוי לומר מתוך שיכול לומר לא אכלתי והיה פטור, כשאמר אכלתי ושלי אכלתי יהיה נאמן ויהיה פטור מלשלם, הרי זה אין שומעין לו וחייב לשלם, שאין אדם נאמן להכחיש העדים אפילו על ידי מתוך.
<h2>דף לג:</h2>
המחזיק בקרקע הידוע שהוא שלחבירו, וטוען אתה מכרתו לי ואכלתיו שני חזקה, ובאו עדים והעידו שאכלו שתי שנים, הרי זה מחזיר הקרקע והפירות שאכל על פי העדים, שהרי אין לו עדים שאכלו שלש שני חזקה. טען המחזיק שאתה מכרת לי הפירות עד זמן ידוע ולפיכך אני מחזיק בה, הרי זה נאמן על הפירות שאכל, שאין אדם עשוי להחזיק ולוכל בפרהסייא פירות שאינן שלו, ולפיכך אין מוציאין ממנו הפירות שאכל כבר, אבל על הפירו' הבאין אינו נאמן הואיל ובעל הקרקע מערער עליו. בד"א שהוא נאמן על הפירות שאכל, כשטען טענה זו מתחלה ואמר לא מכרת לי גוף הקרקע אלא הפירות בלבד, אבל אם טען מתחלה שמכרת לי גוף הקרקע, וכשראה שמתחייב בדין אמ' לא מכרת לי גוף הקרקע אלא הפירות אינו נאמן, שלא כל הימנו לטעון ולחזור ולטעון כמו שביארנו למעלה.
הלוקח בידו מגל וחבל, ואמר הריני הולך לקצוץ דקל שלפלוני שמכרו לי, או ללקט פירותיו הרי זה נאמן ואין ממחין בידו, וכן אם יבא חבירו לערער עליו על הפירות שאכל אינו יכול להוציא ממנו שהוא מחוזק בהן, הואיל והולך בגילוי פנים ללקט פירות חבירו, אין אדם עשוי ללקט בגלוי ובפרהסייא פירות שאינן שלו, ואין דרך בני אדם לעשות שטר על הפירות כדרך שעושין על הקרקע.
המחזיק בקרקע הידוע שהוא שלחבירו, וטען שלקחו ממנו ואכלו שני חזקה, והביא עד אחד שאכלו שני חזקה, הרי זה אינו יכול להחזיק בו על פי עד אחד, ומחזיר הקרקע ואינו מחזיר הפירות שאכל, שהרי הוא אומר בדין אכלתי' וגם העד מסייעו ומודה לדבריו, שמעיד שכבר אכלה שני חזקה ולפי עדותו הוא נאמן אפילו על גוף הקרקע.
העיד העד על אכילת שתי שנים בלבד, הרי העד בא לחייבו על הפירות שאכל, שהרי אינו מעיד על שני חזקה ושלא בדין אכל, ובכל מקום עד אחד מחייבו שבועה, וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה לדברי העד שאכל, והרי הוא כגזלן אצל שבועה זו, ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, שכן כל המחוייב שבועה שלתורה ואינו יכול לישבע משלם כמו שביארנו בפרק כל הנשבעין.
<h2>דף לד:</h2>
שנים שהיו טוענין על קרקע אחד או על מטלטל אחד, זה אומ' שלי הוא וזה אומר שלי הוא, ואין לאחד מהן שום ראייה, הרי זה אין בית דין נזקקין להם, אלא אומרין כל המתחזק על חבירו יחזיק בו, הואיל ואין לשום אחד מהן לא חזקה ולא ראייה ואינו ידוע שהיה שלאחד מהן. אמר אחד מהן לבית דין תתפשו אותו עד שאלך ואביא עדים שהוא שלי, שמא יחזיק בו ביני ביני ואם לא אמצא עדים לא אוכל להוציא מידו, הרי זה אין בית דין נזקקין לתופשו אלא כל המתחזק יחזיק בו, ואפילו אם החזיק בו בפני בית דין אין בית דין נזקקין להוציא מידו, אלא אם יביא חבירו ראייה, או אם יתחזק עליו חבירו עוד ויוציא ממנו בכח, ואם תפשו אותו בית דין אין מוציאין אותו מידם אלא בראייה ברורה או עד שיתפשרו אילו ביניהם.
<h2>דף לה:</h2>
בא אחד מן השוק שהוא ידוע שאינו שלו, והחזיק בו עד שלא תפשוהו בית דין ושלא ברשות בית דין, הרי זה דין גזלן עליו וחייב להניחו בין שניהן כמו שמצאו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
אם לא החזיק בה שלש שנים שלימות אינו נאמן לומר שהיא מכורה לו, ואם יש לו עדים לזה המחזיק שזה המערער עצמו עזרו, כשהיה מלקט הפירות והגביה סל הפירות על כתיפו שלזה המחזיק הרי זו חזקה לאלתר, אלמלא שמכרה לו לא היה מסייע עמו בעצמו והרי הוא כמודה בדבר. טען זה המערער ואמר זה שעזרתי לו לא מפני שמכרתי לו גוף הקרקע, אלא מפני שמכרתי לו הפירות בלבד הרי זה נאמן, ואם החזיק בה המחזיק שלש שנים אינו נאמן, שהיה לו למחות בתוך שלש שנים כמו שביארנו.
לפיכך הממשכן שדהו לחבירו שנים רבות, או שמכר לו פירותיה יש לו למחות בתוך כל שלש שנים ולהודיע לעדים שזה שמחזיק בקרקע שלו ממושכנת היא לו, או פירותיה מכרתי לו ועתיד להוציאה מידו בזמנה, וכן אם היה מחזיק בה בגזילה יודיע לעדים שבגזילה היא אצלו ואני עתיד לתובעו, ושוב אין המחזיק נאמן לומר שהוא מכרה לו ונפל ממנו השטר, הואיל ומיחה בפני עדים הרי שמע והיה לו להזהר בשטרו.
גוי שהחזיק בשדה שלישראל שלש שנים אין חזקתו חזקה, ואינו נאמן לומר לקוחה היא בידי אלא אם יש לו שטר, לפיכך אם בא ישראל אחר ולקחה מן הגוי אע"פ שהחזיק בה זה הישראל שלש שנים אין חזקתו מועלת לו, שמא הגוי גזלה מישראל הראשון ומכרה לזה, ומחזירין אותה לראשון, אלא אם כן יש לו שטר לישראל השיני שהגוי שמכרה לו לקחה מן הישראל הראשו'. טען זה הישראל השיני שהגוי לקחה מן הישראל הראשון בפניו הרי זה נאמן, שמתוך שיכול לומ' לישראל הראשון אתה מכרתה לי הואיל ואכלה שני חזקה, נאמן לומר גם כן אתה מכרתה לגוי, והוא שיטעון טענה ברורה ויאמר דבר זה בפני היה.
<h2>דף לו.</h2>
המחזיק בקרקע חבירו מן הגדר ולחוץ, מקום המופקר לחייות אין חזקתו חזקה, שיכול לומר בעל הקרקע, זה שלא מחיתי בך לפי שהייתי רואה שהחייו' אוכלו' אותו ואין בו הנאה.
המחזיק בקרקע חבירו שלש שנים, אע"פ שהיו שני ערלה, וזה נהנה בעצים ובזמורות, או שאכל הפירות באיסור, וכן אם היו כלאי הכרם שאפילו העצים אסורין בהנאה וזה אכלן באיסור, או שהיתה אחת מהן שנת שביעית שהיא מופקרת לכל, וזה נהנה בעצים כדרך שהבעלים עושין הרי זו חזקה, כמבאור בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
אם לא היה מניח המחזיק לגמור התבואה אלא היה קוצר אותה כשהיא שחת, הרי זה אין חזקתו חזקה, שנראה כחוטף ואוכל הדבר בלא עתו כדרך גזלן, ובמקום שיש רוב בהמות ודרכן לקצור התבואה שחת ולהאכילה לבהמות הרי חזקתו חזקה. אם לא היה חורש המחזיק את הקרקע, אלא כשהיא מפותחת ומבוקעת היה זורע באותן הבקועין, אין חזקתו חזקה, שהרי לא החזיק כדרך שבני אדם מחזיקין בשדותיהן. וכן אם זרע כור וליקט כור אין חזקתו חזקה, הואיל ואינו נהנה בה לא חשש בעליה למחות בידו עד שיאכל אותה שלש אכילות שיהנה בהן. וכן אם היה עושה אותה ניר, ולא היה זורעה ומלקט פירותיה אין חזקתו חזקה, עד שיחזיק בה שלש שנים מיום ליום וילקט פירותיה שלש שנים.
אנשי ראש הגלות שידם תקפה ואימתן מוטלת על הבריות, אם החזיקו שלש שנים בשדות שלאחרים אין חזקתן חזקה, ואינן נאמנין לומר לקוחין הן בידינו, שיראין הבעלים למחות בהן מפני יראתן. וכן אם החזיקו אחרים בקרקעות שלהן אין חזקתן חזקה, לפי שהן בעלי זרוע ובוטחין בחוזקן ואינן חוששין למחות, ויש לו ללוקח לשמור שטרו.
<h2>דף לו:</h2>
החזיק בשלשים אילנות הנטועין בבית שלש סאין, עשרה אילנות בבית סאה, ששיעורה חמשים אמה על חמשים אמה, ואכל עשרה מהן בשנה ראשונה ועשרה מהן בשנה שנייה ועשרה מהן בשנה שלישית הרי זו חזקה לכולן.
<h2>דף לז.</h2>
בד"א כשהיו אילו העשרה שאכל מפוזרין בכל השדה, ושאר האילנות שלא אכל לא הוציאו פירות, או שהיו משירין פירותיהן ולפיכך לא היה אוכלן, אבל אם לא היו עשרה האילנות שהיה אוכל מפוזרות בכל השדה, או שהיו שאר האילנות מוציאין פירות ולא היה אוכלן, אע"פ שהיו אילו העשרה מפוזרין אין חזקתו חזקה, שהרי אינו נוהג כמי שהקרקע שלו אלא כגזלן שחוטף מכאן ומכאן ואוכל. היו פחותין מעשרה לבית סאה, לא הועילה חזקת האילנו' לכל הקרקע אלא לקרקע הצריך להן, עד שיהיו עשרה בבית סאה או יותר מכן כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ד'. אכל עשרה מהן בכל שנה ושנה, ומן העשרים לא אכל כל עיקר, אע"פ שהיו אילו העשרה מפוזרין בכל השדה והעשרי' לא הוציאו פירות כלל הרי אילו לא הועילה חזקתן לשאר האילנות אלא לאותן שאכל בלבד, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ה'.
<h2>דף לז:</h2>
המחזיק באילן חבירו שלש שנים, נאמן לומר אתה מכרת לי האילן והקרקע שלו, ואם יבש יטע אחר במקומו, ואם התנה לו אילן בלא קרקע היה לו למחות בתוך שלש, ולהודיע לעדים שלא מכר לו קרקע אלא האילן בלבד התנה לו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק המוכר את הספינה.
<h2>דף לח.</h2>
המחזיק בקרקע חבירו צריך שיחזיק בו ג' שנים כמו שביארנו, בין שהחזיק בו בפניו ובין שהחזיק בו שלא בפניו, ואפילו אם היה במדינה אחרת, והוא שהיו שיירות מצויות לילך ממקום המחזיק למקום המערער, אבל אם היתה שעת חירום שאין השיירות מצויו' לילך ממדינת המחזיק למדינת המערער אין חזקתו שלזה חזקה, שהרי אין המערער יכול לשמוע חזקתו שלזה ולפיכך לא מיחה, וגם אם ימחה אין זה יכול לשמוע מחאתו ולפיכך אין חזקתו שלזה חזקה.
<h2>דף לח:</h2>
היו השיירות מצויות ביניהן ומיחה זה במקום שהוא עומד, ואפילו אם מיחה בפני בני אדם שאין להם דרך שם ואינן יכולין לומר לו, הרי מחאתו מחאה, שאם אינן יכולין לומר לו, הרי הם אומרין לאחרים ואחרים לאחרים עד שיודע לזה. המחזיק בנכסי בורח, אם מחמת ממון הוא בורח חזקתו שלזה חזקה, שהרי אפשר שישמע חזקתו שלזה ויכול למחות במקום שהוא שם. ואם מפני סכנת נפשות הוא בורח כגון שעלתה בידו רציחה וכיוצא בה, הרי אין חזקתו שלמחזיק חזקה, שהוא מסתיר עצמו מבני אדם ואינו שומע חזקתו שלזה, וגם אינו יכול למחות שירא לגלות עצמו בפני בני אדם.
כיצד היא המחאה, אומר לעדים פלוני גזלן הוא אין זו מחאה, עד שיודי' להם שהוא אוכל הקרקע שלו בגזלנות ועתיד לתובעו בדין.
<h2>דף לט.</h2>
אפי' אמר לעדים שמיחה בפניהם שלא יאמרו לו זו המחאה, או שהן אמרו מעצמן אין אנו אומרין לו הרי זו מחאה, שלא מנעו אלא מלומר לו, והרי החבר יש לו חבר שהם אומרים לחבריהם וחביריהם לחביריהם עד שיודע לו. אמר להם אל יצא דבור מפיכם אין זו מחאה, שהרי דרך סוד אמר להם ומנעם שלא יגלו סודו לשום אדם. אמרו הם מעצמם לא יצא דיבור מפינו, הואיל והוא לא אמר להם דרך סוד ולא מנען מלגלות הרי אינו מוטל עליהם להזהר בכך וסופו לגלות והרי זו מחאה, כשטת רבינו חננאל, ומז"ה אומר שאף זו אינה מחאה.
<h2>דף לט:</h2>
מיחה המערער בשנה ראשונה אין צריך עוד למחות עד שלש שנים, אבל צריך הוא למחות עוד בשנה רביעית שלא יחזיק שלש שנים בלא מחאה, וכן עד לעולם. מיחה וערער בשנה ראשונה וחזר וערער בשנה רביעית, אם מחמת טענה הראשו' ערער הרי מחאתו מחאה ובטלה חזקתו שלמחזיק, אבל אם לא ערער מחמת טענתו הראשונה, כגון, שבשנ' ראשו' טען שבגזילה היא אצלו, ובשנה רביעית טען שבמשכונתא היא אצלו, הרי כבר הודה שטענתו הראשונה היתה שקר ובטלה המחאה הראשונה. והרי החזיק שלש שנים בלא מחאה וחזקתו קיימת. ונראה בעיניי שאם בתוך שלש חזר וטען טענה אחרת, אע"פ שבטל טענתו הראשונה הרי הטענה השנייה קיימת בתוך שלש וחזקתו שלזה בטלה מפני המחאה השנייה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ו'.
<h2>דף מ.</h2>
הממחה צריך שימחה בפני שני עדים כשרים, ואין צריך שיאמר להם כתבו לי המחאה הזאת, שאע"פ שלא אמר להם כותבין לו בכל עת שירצה, ואפי' לאחר שלש כותבין לו פלוני מיחה בפנינו ואמר לנו כך וכך בזמן פלוני.
וכן המוסר מודעא בפני עדים על גט שרוצה ליתן לאשתו, או על מתנה, או מכירה שרוצה לעשות לחבירו, אין צריך לומר להם כתובו שכך יכולין להעיד על פה כמו בכתב, ואין חילוק בזה בין עדות הכתב לעדות הפה. לפיכך אם רצה שיכתבו לו אחר זמן להיות ראייה בידו כותבין לו שביום פלוני מסר זה פלוני מודעא בפנינו על כך וכך.
הודאה בפני עדים וצריך לומר להם כתובו. שאם הודה לחבירו בפני עדים שחייב לו כך וכך, אין העדים כותבין לו שטר אלא ברשות הלווה, לפי שיש חילוק בזה בין עדות הפה לעדות הכתב, שיכול לומר הלווה על פה קיבלתי עלי ולא בשטר, שהשטר גובה מנכסים משועבדים ועל פה אינו גובה אלא מבני חורין, וכן על השטר אינו נאמן לומר פרעתי, ובמלוה על פה נאמן לומר פרעתי. ואפי' הרשה אותם לכתוב ולחתום צריכין להמלך בו בשעה שבאין לחתום שמא חזר בו, שיכול לחזור בו הואיל ולא תפש לו קניין, כמו שמבואר בתחלת פרק אע"פ. תפש לו קניין בפני שנים לתת לו כך אין צריך לומר להם כתובו, שאינו יכול לומר מלוה על פה קיבלתי עלי ולא מלוה בשטר, לפי שסתם קניין לכתיבה עומד.
<h2>דף מ:</h2>
המוסר מודעא על המכר, ומודיע לעדים שלא בכל לב הוא מוכר אין המודעא שלו מבטלת המכר, אלא אם היה אנוס במכירתו ומכירין העדים אונסו, שלא כל הימנו ליטול מעותיו שלחבירו ולהטעותו, ואם היה אנוס ומכירין העדים אונסו ומסר מודעא בפניהם, הרי המודעא הזאת מבטלת מכירתו בין אם יעידו עליה בכתב, בין אם יעידו עליה על פה, בין שהיה אנוס בגופו, בין שהיה אנוס בממונו.
המוסר מודעא על גטו ומתנתו, ומודיע לעדים שהגט שהוא רוצה ליתן לאשתו, או המתנה שהוא נותן לחבירו, לא בכל לב הוא נותן אלא להטעותן הוא מתכוין, הרי הן בטלין, אע"פ שאינו אנוס עליהן, הואיל וגלה דעתו שלא ברצונו הוא עושה בטלין הן.
מעשה באחד שמשכן פרדיסו לחבירו, והחזיק בו הממשכן שלש שנים, ואין לו עדים לממשכן שבתורת משכון בא לידו, ואמ' לו המחזיק אם אתה מוכרו לי מוטב, ואם לאו הריני כובש שטר המשכונתא ואומר שהוא לקוח בידי, שכבר החזקתי שלש שנים, ואמרו חכמים ראוי למסור מודעא על האונס הזה. וכיצד הוא עושה, שואל ממנו פרדסו בפני עדים, והוא אומר לו בפניהם לקוח הוא בידי, ומודיע לעדים שהוא צריך למוכרו לו מפני האונס הזה ומבטל המכר שלו בפניהם, וחוזר ומוכרו לו או בפניהם או בפני עדים אחרים, וכשהוא בטוח על המכר שעושה לו הרי הוא מודה בפני הכל שמשכונתא היתה אצלו עד עכשיו, שאינו יודע על המודעא כלום, והרי עדי המודעא הכירו באונסו וידעו שמפני אותו האונס מכרו לו ומכרו בטל. הנותן מתנה מסותרת לחבירו, כגון שאמר לעדים לכו תסתירו עצמכם ותכתבו לו מתנה זו הרי זו בטלה. שמא להבריח נכסיו הוא מתכוין ולא בכל לב הוא נותן.
נתן לראשון במתנה מסותרת, ולשיני במתנה גלויה, ולא בא השיני עליו באונס ובהכרח אלא ברצונו נתן לו, השיני קנה והראשון לא קנה. וכן אם אמר הנותן לעדי' לא תשבו בחוצות ובשוקים לכתוב מתנה זו, אע"פ שלא מנעם מפתחי בתיהם והרשה אותם לכתוב שם, הרי זו מתנה מסותרת והיא בטלה כמו שביאר מז"ה. אמר להם סתם כתבו מתנה זו לפלוני ולא אמר להם תסתירו עצמכם, וגם לא אמר להם כתבוה וחתמוה בשוקא הרי זו מתנה גמורה, ויש להם לעדים לכתוב בשטר אמר לנו כתבוה וחתמוה בשוקא, שסתם הדבר מתנה הוגנת צוה להם, ויש להם לכתוב ככל מתנה כשירה כדברי מז"ה.
ומעשה באחד שבקש לקדש אשה אחת, ולא היתה רוצה להתקדש לו עד שיתן לה כל נכסיו, בקש לכתוב לה כל נכסיו, בא בנו והיה בוכה לפניו מפני שהיה נותן הכל לאשתו, אמר להם לעדים לכו תסתירו עצמכם במקום פלוני ותכתבו נכסיי לבני, ואחר כך כתב לאשתו, וכשבא מעשה לפני חכמים אמרו לא הבן קנה, ולא אשתו קנתה, הבן לפי שהיא מתנה מסותרת, ואשתו לפי שהיא היתה מכריחתו והרי הוא נתכוין להבריחן ממנה.
<h2>דף מא.</h2>
ואם היה השטר כתוב סתם חוששין בו למתנה מסותרת. ולי נראה שאם אמר להם סתם אין להם לכתוב אלא סתם, ואין להם לכתוב מה שלא אמר להם, והרי זו בחזקת מתנה מסותרת והיא בטלה לגמרי, עד שיצוה להם לכתוב בגלוי, ויכתבו הם ואמר לנו כתבוה וחתמוה בשוקא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז' וכך היא שטת רבינו חננאל. ורבינו יצחק כתב בפסקיו בשם רב האיי גאון, שאין רגילין לכתוב במתנת שכיב מרע מתנת פרהסייא, ואין חוששין בה למתנה מסותרת, ואפי' אם צוה שכיב מרע לעדים שלא יגלו צוואתו עד שימות הרי זו קיימת, שהרי אין צוואתו מתקיימת אלא לאחר מיתה, והרי לאחר מיתה יש להם רשות לגלות, ונראין לי דבריהן שאין מטריחין על שכיב מרע יותר מדאי שהרי אמרו [קע"ה ע"א] דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן ואין תולין טעות ומרמה בדבריו, שאין אדם משטה בשעת מיתה, וכל מה שעושה באמת הוא עושה כל זמן שלא יחזור בו.
כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, כיצד אמר לו המערער מה אתה עושה בתוך שלי, השיב לו המחזיק מפני שלא אמר לי דבר אדם בה מעולם, ולעולם החזקתי בלי שום עירעור הרי זה אין חזקתו מועלתו, הואיל והדבר ידוע שהיתה שלזה המערער, והמחזיק אינו טוען שמכרה לו או שנתנה לו במתנה הרי שלא כדין הוא מחזיק בה.
וכן אם החזיק להשתמש בשלו תשמישין המזיקין לשכינו שאינו רשאי בהן, צריך שיטעון שחבירו מכר לו, או נתן לו במתנה כמבואר בקונטרס הראייות בסוף הפרק בראיי' כ"א.
הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, שאע"פ שאינו יודע היאך בא לידי אביו הואיל והחזיק שלש שנים או הוא או אביו, בית דין טוענים בעבורו, ואומרין שמא אביו קנאה מזה המערער והיורש אינו יודע כלום.
מי שבא שטף מים בשדהו והפיל גדרו, וכשבא לבנות גדרו כנס לתוך שלחבירו והסיג גבול רעהו שלא מדעת, אע"פ שהיה חבירו עמו וסייע לו בבניין גדרו, ונראה שהוא מחזיקו ומקנה לו מתנה בתוך שלו, הואיל ושלא מדעת עשה לא קנה, אלא מחזיר הגדר למקום שהיה תחלה. באו שני עדים והעידו, אחד אומר שלש שורות כנס לתוך שלו, ואחד אומר שתי שורות כנס הרי זה מחזיר לו שתי שורות.
<h2>דף מא:</h2>
וכן שנים שהעידו שהלוה ראובן לשמעון, אחד מהן אומר מאה זוז הלוהו, ואחד אומר מאתים זוז הלוהו, או שהיו שתי כתי עדים כת אחת אומרת מאה הלוהו, וכת אחרת אומרת מאתים הלוהו, ומכחישין אילו את אילו הרי זה חייב ליתן לו מאה על פיהם.
וכן הלוקח אינו צריך טענה, שאם החזיק בקרקע חבירו שלש שנים, וערער עליו חבירו, וזה טוען פלוני מכרה לי והוא אמר לי שקנאה ממך, אע"פ שאינו טוען טענה ברורה שהרי אינו אומר קניתיה ממך, וגם אינו אומר פלוני קנאה ממך בפני, אלא פלוני אמר לי כך, והוא אינו יודע הרי זה בית דין טוענין בעבורו ואומ' אותו פלוני שמכרה לזה קנאה מן המערער והלוקח אינו יודע. בד"א כשיש לו עדים לזה הלוקח, או לזה היורש, שעמד זה הקרקע ביד המוכרו לו או ביד מורישו יום אחד, ונהג בו כדרך בעל ולא שיראו אותו מהלך בו בלבד, אבל אם אין לו עדים שעמד קרקע זה ביד המוכרו לו או ביד מורישו יום אחד, לנהוג בו כדרך בעל אין בית דין טוענין לו, שאין מחזיקין אותו יורש או לוקח אלא על פי עדים. ומז"ה אומר שאם יש לו שטר שקנאה מאותו פלוני הרי זה בחזקת לוקח ובית דין טוענין בעבורו.
שלשה לקוחות מצטרפין, כיצד, הרי שהחזיק אחד בקרקע חבירו שנה אחת, ומכרה לשיני והחזיק בה שנה אחרת, והשיני מכרה עוד לשלישי והחזיק בה שנה אחרת, הרי כולן מצטרפין לחזקה, ואין המערער יכול להוציאה מיד השלישי, והוא שמכרו זה לזה על ידי שטר, שהשטר יש לו קול וידע המערער שכל אחד מחזיק מכח חבירו, אבל אם מכרו זה לזה בעדים, עדות העדים אין לו קול, ויכול לומר המערער לכך לא מחיתי שלא ראיתי אותה ביד אחד מהן שלש שנים, אלא זה מחזיק ומניח, וזה מחזיק ומניח, ולא ידעתי שמכרו זה לזה.
מכר קרקע לחבירו באחריות אע"פ שמכר לו בפני עדים בלא שטר הרי הוא כאלו מכר לו בשטר, לפי שהמכירה יש לה קול אפי' בלא שטר, ואם נטרף אותו הקרקע מן הלוקח על ידי בעל חוב שלמוכר, או שהיתה גזולה ביד המוכר, והוצרך הלוקח לחזור על המוכר, אם אינו מוצא נכסים ביד המוכר הרי זה גובה מן הלקוחות שקנו ממנו אחריו, כמו שמבואר בפרק חזקת הבתים בהלכת כל חזקה שאין עמה טענה.
<h2>דף מב.</h2>
המחזיק בקרקע חבירו ואכלה שנה, ובנו אכלה אחריו שתים, או שאכלה הוא שתים ובנו שנה, או שאכלה הוא שנה, ובנו שנה, או שאכלה הוא שנה, ובנו שנה, והלוקח שמכרה לו בנו בשטר שנה הרי זו חזקה. וכן אם אכלה המחזיק בחיי הבעל שנה, ואחריו אכלה בפני בנו שהיה גדול שנה, ועוד בפני הלוקח שמכרה לו בנו שנה הרי זו חזקה, והוא שמכר ללוקח כל שדותיו סתם ולא פירש לו שדה זו, אבל אם פירש לו שדה זו אין לך מחאה גדולה מזו ובטלה חזקתו שלמחזיק, שהרי מכרה בתוך שלש בפני עדים.
האב אין לו חזקה על נכסי בנו, ולא הבן על נכסי האב, ואע"פ שהחזיקו שלש שנים אין חזקתן חזקה, לפי שהן סומכין זה על זה. בד"א כשהיה הבן סמוך אצל אביו, אבל אם חלקו ופירשו זה מזה הרי הן ככל אדם, ויש להן חזקה זה על זה.
וכן גר שמת ואין לו יורשין, שכל הקודם בנכסיו זכה, וכל המחזיק בהן באחד מן החזקות הללו קנה, שאין חילוק בחזקה זו בין שחבירו מקנהו, ובין שקונה מעצמו בנכסי הגר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
<h2>דף מב:</h2>
השותפין שיש להם קרקע בשותפות והחזיק אחד מהן בכולה שלש שנים חזקתו חזקה, ונאמן לומר מכרת לי חלקך, והוא שיש בה דין חלוקה, אבל אם אין בה דין חלוקה יכול לטעון שותפו הנחתיך לאכל שלש שנים כדי שאכלנה אני שלש שנים אחרות, לפי שאין הקרקע ראויה ליחלק, ואין חזקתו שלזה חזקה. היה בה דין חלוקה, והחזיק זה ברוח אחד וזה ברוח אחד, וטוען אחד על חבירו כבר חלקנו והחזקתי בחלקי המגיעי שלש שנים, הרי זה ספק בתלמוד אם מועלת להם חזקתן אם לאו, ואין מוציאין מידם מספק.
<h2>דף מג.</h2>
השותפין שבא אחד וערער על השדה שלהן לומר שנגזלה ממנו, ויודע אחד מן השותפין עדות להעמיד השדה בידו, הרי זה אינו נאמן להעיד שהרי הוא נוגע בעדותו, ואם הקנה חלקו לחבירו וסילק עצמו ממנו לגמרי הרי זה נאמן להעיד עליה ולעמידה ביד שותפו. בד"א כשקבל עליו אחריות לפצות לשותף מה שנתן לו מכל הבא עליו מכחו, אבל אם לא קיבל עליו אחריות הרי הוא נוגע בעדותו, שמא הוא רוצה להעמיד מתנתו ביד שותפו מפני שהיא משועבדת לבעל חובו, ורוצה שיבא בעל חובו ויטרוף אותה ופורע בה חובו, אבל כשקיבל עליו אחריות הבא מכחו, אף אם יפרע ממנה בעל חובו, הרי זה שנתנה אליו באחריות חוזר עליו ונמצא שאינו נהנה כלום. קיבל עליו אחריות מכל הבא עליה אפי' שלא מכחו, הרי זה אינו נאמ' להעיד עליה, שהרי אם יוציאנה המערער הזה מיד שותפו הרי שותפו חוזר עליו, שהרי קיבל עליו אחריות אפילו מן הבא עליו שלא מכחו והרי הוא נוגע בעדותו.
בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם, אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר, ואע"פ שמסלקין עצמן מאותו ספר תורה ומקנין חלקם לבני עירם, אין סילוקן מועיל להם לפי שספר תורה אינו עשוי אלא לשמיעה, ואין יכולין לסלק עצמ' מן השמיע'. וכן האומ' תנו מנה לבני עירי לקנות בו ספר תורה, אם הוצרכו לעמוד בדין, אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר. וכן האומר תנו מנה לעניי עירי, אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראייה מאנשי אותה העיר, לפי שעניי העיר מוטלין על בני העיר והרי בני העיר נוגעין בעדותן.
<h2>דף מג:</h2>
ראובן שגזל קרקע או מטלטל משמעון, ובא לוי ומערער עליו להוציאו מיד ראובן מפני שהוא שלו, ורוצה שמעון להצטרף עם אחד ולפסול עידי לוי ולהעמידו ביד ראובן, הרי זה אינו נאמן להעיד, שהוא מבקש להעמידו ביד ראובן כדי שיביא עדים הוא היום ומחר שראובן גזלו ממנו ויטלנו מיד ראובן והרי הוא נוגע בעדותו.
<h2>דף מד.</h2>
המוכר קרקע לחבירו אפילו שלא באחריות, אינו מעיד לו עליה להעמידה בידו, שמא הוא מבקש להעמידה לפני בעל חובו והרי הוא נוגע בעדותו. מכר לו מטלטל יכול להעיד עליו להעמידו ביד הלוקח, ואין לחוש שמא הוא מבקש להעמידו בפני בעל חובו, שאין המטלטלין משתעבדין לבעל חובו שיטרוף אותן מן הלקוחות כקרקעות. בד"א כשהיו עדים מעידים שלא היה לו לזה המוכר קרקע מעולם, אבל אם יש לחוש שמא היה לו קרקע אינו יכול להעיד אפילו על המטלטלין שמכר, שמא שיעבדם לבעל חוב אגב מקרקעי, והרי בעל חוב טורף אותן מן הלקוחות כקרקעות עצמן, ונמצא שזה המוכר נוגע בעדותו שמבקש להעמידן בפני בעל חובו.
<h2>דף מד:</h2>
המשעבד מטלטלין אגב מקרקעי צריך שיכתוב לו דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי, לומר שבכל לב הוא מקבל עליו דבר יתר כזה, ואע"פ שלא ייחד מטלטלין אלא שיעבד סתם מטלטליו אגב קרקע, כולן הן משועבדין כקרקעות וטורף אותן מן הלקוחות. ונראה בעיניי שראוי לומר בזה הכל כמנהג המדינה, שבמקום שנוהגין שלא לטרוף המטלטלין מן הלקוחות אין טורפין אותן, ואע"פ ששיעבדם אגב מקרקעי, שכל משאם ומתנן שלבני אדם אינו אלא לפי המנהג הפשוט במקומן, ובכל דבר שבממון סומכין על המנהג, שהמנהג מבטל ההלכה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלין [פ"ז ה"א] והוא שיהיה המנהג פשוט וידוע כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
המוכר שדה לחבירו שלא באחריות, בין שבא בעל חוב וטרפה, בין שנמצאת שאינה שלו אינו חוזר על המוכר, שיכול לומר לו לכך מכרתיה לך שלא באחריות.
<h2>דף מה.</h2>
המוכר חמור לחבירו (שלא) באחריות, ובא גוי וטרפו ממנו באנסות בלא דין וראייה, אלא הוא אומר שלי היא ועושה דין לעצמו כרצונו, בין שאנסו עם המרדעת, בין שאנסו בלא המרדעת, אין ישראל המוכר לו חייב לפצותו לו, שכל מה שעושה הגוי ודאי באנסות הוא עושה, שנ' אשר פיהם דבר שוא, אלא אם יטלנה בדין ועל פי עדים כשרים.
האומן אין לו חזקה בכלים שאומנותו בהן, כגון כובס בכלים הראויים לכביסה, וחייט בכלים הראויים לתפירה, וכל כיוצא בהן. כיצד ראה כליו ביד אומן בעדים המכירין אותו שהוא שלו, אע"פ שלא מסרו לו בעדים אינו נאמן עליו לומר לקוח הוא בידי, אלא אנו דנין הסתם שבתורת אומנות בא לידו הואיל ואומנותו בכך, והרי דין האומן בכלים שאומנתו בהן, כדין כל אדם בכלים העשויין להשאיל ולהשכיר, שאנו דנין בתורת שאלה ושכירות באו לידו, ואינו נאמן עליהן לומר לקוחין הן בידי כמו שביארנו בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ו ע"ב]. אם אין העדים מכירין אותו שהוא שלו, אע"פ שמסרו לו בעדים, נאמן האומן עליו מתוך שיכול לומר החזרתיו לך, שהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, וזה הכלי שבידי אינו שלך, נאמן לומר שלך הוא ולקוח הוא בידי כדברי מז"ה. ולפי גרסת הספרים נראה לי, שאם ראה הכלי ביד האומן, אע"פ שאין העדים מכירין אותו, אלא האומן מודה שהוא שלו אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי הואיל ואומן הוא בכך, הדבר ידוע שבאומנות בא לידו וכאלו יש עדים בכך, ואינו נאמן על ידי מתוך להכחיש הדבר הידוע כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י', וכך היא שטת רבינו יצחק.
<h2>דף מה:</h2>
ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס, ואמר לו מה טיבו אצלך, אמ' לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום, ונאמן בעל העבד לומר שלא נתנו לו אלא ללמדו אומנות, ואע"פ שהחזיק בו האומן שלש שנים אין האומן נאמן עליו, וכן אני אומר בטליתו שביד כובס ושאר כלים שביד האומן, שאין האומן נאמן עליהם אע"פ שהחזיק בהם שלש שנים, וכן כל אדם בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אע"פ שהחזיק בהם שלש שנים אינו נאמן עליהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. מצא עבדו וטליתו ביד אחר שאינו אומן, וטוען המחזיק האומן מכרו לי מדעתך, הרי זה נאמן, מתוך שיכול לומר לו אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה והיה נאמן, שהרי אינו אומן, אף כשאומר האומן מכרו לי מדעתך נאמן, והוא שיטעון טענה ברורה ויאמר בפני אמרת לו למוכרו לי או לתנו לי במתנה. ומז"ה אומר שהטוען על כליו שביד האומן, ולא ראה אותו בידו עד שבאו לטעון בבית דין, והאומן מוציאו בבית דין וטוען עליו שהוא לקוח בידו, אע"פ שיש לו עדים לזה שמכירין אותו שהוא שלו, האומן נאמן עליו, מתוך שיכול לכפור בו ושלא להוציאו בבית דין ולומר אין לך בידי כלום, אף כשמוציאו בבית דין ואמר לקוח הוא בידי נאמן, הואיל ולא נראה בידו קודם בואו לטעון בבית דין.
<h2>דף מו.</h2>
מי שנתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן, הרי זה מותר להשתמש בהן, שאנו דנין סתם הדבר שבעל הכלי הזה אמר לאומן למוכרו, ונתחלף לו ומכר כליו שלזה, והרי נותן לו כליו שלחבירו תחתיו, והוא שנתנו לו האומן עצמו, אבל אם נתנוהו לו אשתו ובניו אומ' ודאי נתחלף להם. בד"א כשאמר לו האומן טול כלי זה סתם, אבל אם אמר לו טול כלייך, הרי אין זה כליו, ושלא מדעת נתנו לו ואסור להשתמש בו. אף כשנתנו לו האומן ואמ' לו כלי זה סתם, אם בא בעל הכלי ושאל כליו חייב להחזירו לו שהרי נתגלה הדבר שבטעות נתנו לו האומן. נתחלפו לו בבית האבל ובבית המשתה אסור להשתמש בהן אע"פ שאין הבעלים שואלין אותן.
אם לא ראה אותו בידו כל עיקר, אינו יכול לומ' לו כליי הוא בידך ותוציא אותו בפני עדים שיכירו אותו, שיכול לומר לו האומן אין לי להראות כליי לשום אדם, הואיל ולא ראה אותו בידו, בין אם יטעון האומן שאין לו שום כלי בידי, בין אם יטעון יש לך בידי ולקוח הוא בידי נאמן.
<h2>דף מו:</h2>
האריס אין לו חזקה בקרקע שבא לידו באריסו', שיכול לומ' בעל הקרקע לכך הנחתיו לוכל שלש שנים כדי שאוכל גם אני ג' שנים אחרות, לפי שהוא חולק עמי בפירות בשכר פעולתו כדרך האריסין. בד"א באריסי בתי אבות, שהיה הוא ואבותיו אריסין למשפחה זו, ובטוח בעל הקרקע שיעבוד האריס את הקרקע כשיאכל גם הוא פירותיו, אבל בשאר האריסין שאין בעל הקרקע בטוח עליהן יש להן חזקה, שלא היו מניחין אותן הבעלים לוכל יותר מחלקן עד שלש שנים, אם לא שהיה הקרקע מכור להם. וכן אריס מאריסי בתי אבות שהוריד אריסים תחתיו, והוא אינו עובד הקרקע כדרך האריסין, אלא נוהג כדרך בעל, והחזיק בכך שלש שנים הרי זה חזקתו חזקה, שלא היה מניחו זה לנהוג בקרקעו כדרך בעל אם לא שמכרו לו. היה עובד זה עם שאר האריסין, אע"פ שהוא ראש עליהם ומחלק להם אין חזקתו חזקה.
האריס שבא להעיד כדי להעמיד הקרקע ביד בעליו, ולפצותו מן המערער עליו, אם ליקט כבר הפירות שלקרקע הרי זה נאמן להעיד עליו, אבל אם לא ליקט עדין הפירות מן הקרקע אינו נאמן, לפי שהוא נוגע בעדותו, שהוא מתכוין להעמיד הקרקע ביד זה שנתנו לו באריסות, מפני שהוא ירא שמא יערער עליו המערער על הפירות שבחלקו.
ערב שבא להעיד כדי להעמיד הקרקע ביד הלווה, אם יש ללווה קרקע שיוכל לבטוח בו הערב, שאם יבא המלוה לגבות חובו ימצא קרקע אחר ללווה לגבות ממנו, הרי זה נאמן להעיד על זה הקרקע שיצא עליו הערער, ואפי' אם היה ערב קבלן כמבו' בקונטרס הראייות בראייה י"א. אבל אם אין ללוה קרקע אחר, אין הערב נאמן להעיד עליו, לפי שהוא נוגע בעדותו כדי שימצא המלוה לגבות מן הלווה ולא יצטרך לגבות מן הערב. וכן המלוה נאמן להעיד ללווה להעמיד הקרקע ביד הלווה, אם יש ללווה קרקע אחר, אבל אם אין ללווה קרקע אחר אינו נאמן, שהוא מתכוין להעמידו בידו כדי שיוכל לגבות משם חובו, שכל סמך בעל חוב על הקרקע הוא.
וכן שנים שלקחו קרקע מאחד זה ראשון וזה שיני, נאמן לוקח ראשון להעיד על קרקע שללוקח שיני להעמידה בידו, אם יש לו קרקע אחר למוכר, או ללוקח שיני, שיהא בטוח עליו לוקח ראשון בשעבודו, אבל אם אין לו קרקע אחר למוכר ולא ללוקח שיני, אין לוקח ראשון נאמן להעיד על זה הקרקע שללוקח שיני לפי שהוא מתכוין להעמידה בידו מפני שהיא משועבדת לו, ואם תצא מידו הרי הוא מאבד שעבודו. וכן לוקח שיני נאמן להעיד להעמיד הקרקע ביד לוקח ראשו', אם יש למוכר קרקע אחר, אבל אם אין למוכר קרקע אחר אינו נאמן, שאם יצא קרקע זה מיד לוקח ראשון, הרי הוא חוזר ללוקח שיני שקרקעו משועבד לו ונמצא לוקח שיני נוגע בעדותו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף מז.</h2>
טען זה המחזיק ואמר למערער אמת שפלוני המוכרה לי בגזילה בא לידו, אבל אחר מכן נתפייס עמך ומכרתה אותה לו בפני מרצונך, הרי זה נאמן, מתוך שיכול לומר אתה מכרת לי, והיה נאמן הואיל והחזיק בה שלש שנים, נאמן לומר אתה מכרת לזה פלוני בפני.
כשם שהאריס אין לו חזקה כעניין שביארנו, כך בנו אין לו חזקה כשבא בטענת אביו. כיצד, הביא המערער עדים שזה השדה שלו, והביא בנו שלאריס עדים שהחזיק בה שלש שנים, וטען שירשה מאביו הרי זה אין חזקתו חזקה, שהרי באריסות היה ביד אביו מתחלה. טען בנו שלאריס בפני הודתה לאבי שמכרת לו נאמן, מתוך שיכול לומר אתה מכרת לי הואיל והחזיק בה שלש שנים, נאמן לומר אתה הודיתה לאבי בפניי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. וכן בנו שלאומן המחזיק בכליו שלחבירו, אם בא בטענת אביו אין חזקתו חזקה, ואם טען בפניי הודיתה בו לאבי נאמן.
הגזלן אין לו חזקה כיצד, הרי שהוחזק גזלן על השדה שהוא מחזיק בו, אע"פ שהחזיק בו שלש שנים, אינו נאמן לומר אתה מכרתו לי, וכן אם הוחזק שהורג נפשות על עסקי ממון הרי זה בחזקת גזלן, ואין לו חזקה על שום קרקע אע"פ שלא הוחזק גזלן עליו. וכן בנו שבא בטענת אביו, אע"פ שאומר בפני הודיתה לאבי, ואפילו אם יאמרו עדים שהודה בפניהם לאביו שמכרו לו, אין הודאתו הודאה, שמפני פחדו הודה לו כן שלא ימסור אותו ואת ממונו ביד האנסין. טען בנו שלגזלן שפרע לו המעו' בפניו ומכר לו בהם הרי זה נאמן ומכרו קיים, כמו שביאר מז"ה והוא שהחזיק שלש שנים. בא בנו שלגזלן בטענת אבי אביו, כגון שאמר מאבי אבי ירשתיה, ויש לו עדים שעמדה בידו יום אחד, או שהוא אומ' בפני הודיתה בה לאבי אבי, הרי זה חזקתו חזקה הואיל והחזיק בה שלש שנים, והרי אבי אביו לא היה גזלן.
אומן שירד מאומנותו הרי הוא ככל אדם, ונאמן על כלים היוצאים מתחת ידו לומר שהם לקוחין בידו.
ירד האריס מאריסותו, והחזיק בקרקע חבירו שלש שנים אחר שפירש מאריסותו, הרי הוא ככל אדם וחזקתו חזקה.
וכן האשה שנתגרשה מבעלה, אע"פ שהיא ספק מגורשת וספק אינה מגורשת שהבעל חייב במזונותיה, הרי הן ככל אדם ויש להם חזקה זה על זה. וכן אם מתה האשה, או אם מת האיש, או שמת האב, או שמת הבן יש להם חזקה זה על זה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ג ה"ה].
<h2>דף מז:</h2>
אנס שאנס את חבירו ותלה אותו ויסרו עד שמכר לו הקרקע שלו, אע"פ שאנסו על קרקע ידוע הרי זה מכרו קיים, הואיל ונתרצה בדבר אע"פ שעל ידי אונס נתרצה, אגב האונס ואגב המעות שמקבל גומר בלבו ומקנה בכל לב, ואם לא נתן לו המעות אלא אנסו ונתן לו מתנ' מתנתו בטלה, שאין רצונו רצון ואינו גומר ומקנה בלבו, ואפי' אם מודה לו בפני עדים שכבר קיבל ממנו המעות ומוכר לו בהם שדהו, אין הודאתו הודאה שמפני פחדו הוא מודה לו, ואין מכרו מכר עד שיראו העדים מתן המעות בעיניהם. מסר מודעא בפני עדים קודם שימכור והודיע לעדי' שמפני אונס הוא מוכר ולא בכל לב הוא מוכר, הרי מודעא זו מבטלת את שטר המכר בין שמסר המודעא בפני עדים אחרים, בין שמסר המודעא בפני עדי המכר, ואע"פ שלא אמר להם כתבו לי שטר על זו המודעא הרי אילו כותבין לו בכל עת שירצה, שבזמן פלוני מסר פלוני מודעא לפנינו על מכירה פלני', וכן אם יעידו עליה על פה מבטלין שטר המכר שאחר המודעא, אע"פ שאותן העדים עצמן כתבוהו ואע"פ שהיה אותו שטר המכר מקויים כמו שביארנו בפ' שיני שלכתובות.
<h2>דף מט.</h2>
האיש אין לו חזקה בנכסי אשתו, ואע"פ שהתנה עמה שלא יאכל פירות נכסי מלוג שלה, והרי הוא מחזיק בהן שלש שנים אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, שאין דרך האשה להקפיד על בעלה, שהוא כמו אפיטרופוס על נכסיה ולפיכך לא חששה למחות בו. וכן המוריד אפיטרופוס על נכסיו, והחזיק בהן שלש שנים אינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, שהדבר ידוע שבתורת אפיטרופוס באו לידו.
<h2>דף נ:</h2>
חפר הבעל בנכסי מלוג שלאשתו בורות שחין ומערות, והרי הוא מקלקל אותן שאינן ראויין לכך, והחזיק בהן ג' שנים חזקתו חזקה שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו והוא שותק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. ראובן שהחזיק בנכסי אשתו שלשמעון שלש שנים, אינו נאמן לומ' לקוח' הן בידי, שיש לומר זה שלא מיחת בו מפני שסמכה על בעל' שימחה הוא, או סברה שבעלה מכר לו הפירות, ואם החזיק בהן שלש שנים אחר מיתת בעלה חזקתו חזקה, ובין אם יטעון את מכרתם לי בחיי בעלך, או אחר מיתת בעלך, בין אם יטעון את מכרתם לבעלך ובעלך מכרם לי נאמן. בד"א כשטען טענה ברורה ואמר את מכרתם לבעלך בפני, ובעלך מכרם לי, אבל אם אמר בעלך מכרם לי בלבד ולא ראה הוא שהבעל לקחם מאשתו, אין חזקתו חזקה שהרי הוא בא מכח הבעל והבעל אין לו חזקה בנכסי אשתו.
<h2>דף נא.</h2>
האשה אין לה חזקה בנכסי בעלה, ואינה נאמנת לומר לקוחין הן בידי, ואע"פ שהחזיקה בהן שלש שנים, ואע"פ שיש לה מזונות ממקום אחר, שדרך הבעל להניח שלו ביד אשתו.
לוה מן האשה מעות שהיו לה משלבעלה וגירשה, וכן אם לוה מן העבד ושיחררו, אע"פ ששעבד עצמו לשלם אין להם עליו כלום, שיכול לומר לא נתכונתי אלא לגלות מעות טמונות שהיו להם.
<h2>דף נא:</h2>
המוכר שדה לאשתו לא קנתה, שיכול לומר לא מכרתי לה אלא לגלות מעות טמונות שהיו לה ממעשה ידיה, או שגנבה משלי והרי שלי נטלתי. בד"א כשהוציאה מעות טמונות לקנות ממנו, אבל אם קנתה ממנו במעות אינן טמונות, הרי זו מקחה קיים והבעל אוכל הפירות כשאר נכסי מלוג שלה. אף כשהוציאה מעות טמונות, אם היא טוענת שלי הם שנתנו לי במתנה נאמנת, הואיל והיא מוחזקת בהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד, וכן ביאר מז"ה. נתן שדה במתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל הפירו', לפי שבעין יפה נתן לה ולא שייר לעצמו אפי' זכות הפירות.
אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים, ולא מן העבדים, ולא מן התינוקות, שמא הם בגניבה אצלן. קבל מן האשה יחזיר לאשה שמא נתנו לה במתנה, מתה יחזיר לבעלה שהרי בעלה יורשה, נתגרשה האשה יחזיר ליורשיה כמו שביאר מז"ה. קיבל מן העבד יחזיר לעבד, שמא נתנו לו במתנה על מנת שאין לרבו רשות בהן, מת העבד יחזיר לרבו, נשתחרר העבד ומת יחזיר ליורשיו, שהרי אם היה העבד בחיים היה מחזיר לו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף נב.</h2>
קבל מן התינוק יעשה לו סגולה לקנות לו ספר תורה, או קרקע, ושומרו לו עד שיגדיל. וכולן שאמרו בשעת מיתתן שלפלוני הם, אם הם נאמנין בעיניו ונראה לו שדבריהם אמת יעשה כפירושן, ואם לאו יעשה פירוש לפירושן ויעכבם לעצמו כדברי מז"ה. ולי נראה שאינו רשאי לעכבם לעצמו, אלא יחזירם לבעלים כגון לבעלה שלאשה כשהיא תחת בעלה, ולרבו שלעבד כשהוא תחתיו, ולאביו שלתינוק, כמבואר בקונטרס הראייו' בראייה ט"ו, וכן היא שטת רבינו שמואל. ומעשה באשה אחת שאמרה לבעלה בשעת מיתתה, הנזמי' הללו שלבת הם, אמרו חכמים אם בתה היא עשירה וראויה להיות לה נזמים כאילו יעשה כפירושה, ואם לאו יעשה פירוש לפירושה ויעכבם לעצמו שהרי הוא יורשה.
האחין מן האב, שהיה אחד מהן נושא ונותן בממון השותפות שירשו מאביהן, והיו שטרי מקח קרקעות ושטרי חובות יוצאין על שמו, ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אימא, אע"פ שהיו השטרות מקויימין בידו עליו להביא ראייה, הואיל ואינו ידוע לו ממון אחר אלא ממון השותפות. וכן אם מת הוא מעמידין השטרות בחזקת השותפות ולא בחזקת בניו, כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף נב:</h2>
היו האחין חלוקין בעיסתן, שכל אחד נוטל חלקו ואוכל לעצמו, נאמן לומר זה שהשטרות יוצאין על שמו שקימץ מעיסתו והרבה ממון מחלקו, והשטרות הללו שלו. וכן אם מת הוא בית דין טוענין בעבור היתומים טענה זו, ועל האחין להביא ראייה שאילו השטרות הן מן השותפות. וכן האשה שהיא נושאה ונותנת בממון בעלה אחר מיתת בעלה, והשטרות יוצאין על שמה, ואמרה שלי הן שנפלו לי בירושה מבית אבי, עליה להביא ראייה הואיל ואינו ידוע לה ממון אלא שלשותפות.
וכן אם נעל הפתח שהעמיד בו דלתות, או שהיו בו דלתות ונעל אותם במפתח, הרי זו חזקה, ואם מסר לו המקנה המפתח הרי הוא כמי שאמר לו לך חזק וקנה, כמו שביארנו בפרק ראשון שלקידושין [פ"א ה"ו].
חזקה שהיא לקנות אינה צריכה שלש שנים, כגון, הנותן מתנה לחבירו, והאחין שחלקו, ובא אחד לזכות בחלקו, כיון שנעל גדר פרץ כל שהוא הרי זו חזקה וקנה. ואם בא להחזיק בפני המקנה אין צריך שיאמר לו לך חזק וקנה, ואם בא להחזיק שלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקנה, בין במכר בין במתנה.
<h2>דף נג.</h2>
וכיצד גדר ופרץ כל שהוא, היה גדר גדור פחות מעשרה עד שנכנסין בו בריוח, והשלימו זה לעשרה עד שאין נכנסין בו אלא בדוחק, הרי זו חזקה, ואם מתחלה אינם יכולין להכנס בו וגם אחר שהשלימו אין יכולין להכנס בו הרי זה כאלו לא עשה כלום. וכן כשפרץ כל שהוא לעשות לו פתח ליכנס בו, אם היתה פרצה פרוצה ונכנסין בה בדוחק, והוסיף עליה עד שנכנסין בה בריוח הרי זו חזקה, ואם נכנסין בה עכשיו כבתחלה אע"פ שהוסיף עליה לא עשה כלום.
וכן כל תיקון שעשה בקרקע, כגון שחרש או שחפר בה מעט, או שזרע, או שהיה זומר בכרמים, או שהיה משוה פני הקרקע, שיהיה נוח לחרישה, או שהשקה השדה הרי זו חזקה וקנה. הבריח הנזק מן הקרקע אין זו חזקה. כיצד היו באין מים לשטוף את השדה, וסתם בפניהם שלא יכנסו בשדה, או שהיו מים שוטפין את השדה ופתח בפניהם להוציאן מן השדה, והציל מן הנזק לפי שעה, אין זו חזקה ולא קנה שאינו דומה לגדר שהוא שומר את השדה תמיד.
פתח בפני המים להכניסן לשדה, כדי להשקות את השדה, אפילו אם נטל צרור אחד ועשה חור קטן, והכניס בו המים לשדה להשקותו, או שסתם חור קטן שלא יצאו המים הצריכין להשקות השדה, הרי זו חזקה וקנה בין בנכסי הגר, בין במכר ומתנה.
בזה יש חילוק בין הקונה בנכסי הגר, בין הקונה בנכסים שחבירו מקנהו, שאם היה חבירו מקנהו אפילו מכר לו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן, כמו שביארנו בפרק ראשון שלקידושין [פ"א ה"ו], אבל בנכסי הגר שאין מי שיקנהו אלא הוא מעצמו קונה, אם החזיק בשדה זו לא קנה שדה אחרת, ואע"פ שהיא סמוכה לה, והמצר מפסיק, ואע"פ שאינו גדר גבוה עשרה טפחים כמו שביאר מז"ה במהדורא קמא.
<h2>דף נג:</h2>
נתכון לקנות חברתה ולא נתכון לקנות אותה שהחזיק בה, לא קנה לא זו ולא זו. נתכון לקנות השדה שהחזיק בה והמצר, והשדה שאחרי המצר, הרי זה ספק אם קנה השדה האחרת מפני שכלל המצר עמהם. וכן אם החזיק במצר ונתכון לקנות שתיהן, הרי זה ספק אם קנה שתיהן בחזקת המצר, שהוא שימור לשדות, או שמא לא קנה אפילו המצר, שהרי לא היתה כונתו למצר אלא לשדות.
היו שני בתים זה לפנים מזה שלנכסי הגר, החזיק המחזיק בחיצון לקנות קנאו, לקנות אותו ואת הפנימי, חיצון קנה פנימי לא קנה, לקנות פנימי בלבד לא קנה לא זה ולא זה, חיצון מפני שלא נתכון לו ופנימי מפני שלא החזיק בו. החזיק בפנימי לקנותו קנאו, לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהן, שהרי החיצון משועבד לפנימי שדרכו עליו ונקנה בחזקת הפנימי, נתכון לקנות החיצון בלבד לא קנה לא זה ולא זה.
העודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן לא קנה, שהרי לא נתכון לקנות. היה סבור שהן שלגר אחר, הואיל והוא מתכוין לקנות באותן הנכסים שהוא עודר בהן קנה, ואע"פ שסבור שהן שלאחר כמו שמפורש ביבמות בפרק רבן גמליאל. הבונה פלטורין בנכסי הגר, ובא אחר והעמיד להם דלתות, המעמיד דלתות קנה, והבונה לא קנה הקרקע, שלא השביח גוף הקרקע, ואינו אלא כמהפך אבנים ולבנים והרי הבניין שלו, שקנה הלבנים והאבנים בהגבהה, והקרקע שלחבירו, ודנין כדין היורד לתוך חורבתו שלחבירו ובנאה שלא ברשות כמו שביאר מז"ה, וכבר ביארנו דינו בפרק (המקבל) [השואל]. המוצא פלטורין בנויין בנכסי הגר, וסד בהן סיוד אחד או כיור אחד, שהוא כעין מעשה צייורין, ואפי' כשיעור אמה אחת קנאן, והוא שתהיה אותה האמה כנגד הפתח, ואם צר שם צורה חשובה כגון צורת חייה או עוף אע"פ שאינה אמה ואינה כנגד הפתח קנה, כמו שביאר רבינו שמואל. המציע מצעות בנכסי הגר, אע"פ שלא השביח הקרקע הואיל ונהנה בו גופו ששכב עליו במצעות הרי זו חזקה וקנה. נטע לפתות בין הבקעים שלשדה הגר לא קנה, שאין דרך נטיעה וזריעה בכך, אלא במקום שחורשין ועודרין, ואע"פ שצמחו הלפתות והשביחו מאליהן השביחו, אבל בנטיעתן לא השביח הקרקע.
<h2>דף נד.</h2>
הקוצץ מענפי הדקל, אם להשביח הדקל נתכון כגון שקוצצו מצד זה ומצד זה להקל הענפים התכופין הרי זו חזקה וקנה, ואם להאכיל הענפים לבהמתו מתכוין, כגון שהוא קוצצו מצד אחד לא קנה. וכן המלקט עצים מעל פני השדה, אם לצורך העצים מתכוין כגון שהוא מלקט הגדולים ומניח הקטנים לא קנה, ואם לצורך הקרקע מתכוין, שהוא מלקט הגדולים והקטנים כדי ליפות הקרקע ולהשביחו הרי זו חזקה וקנה. וכן (המחזק) [המסלק] המכשולות מעל פני הקרקע ומשוה אותן, אם לייפות הקרקע מתכוין כדי שיהא נוח לחרישה, כגון שנוטל הגבוה ונותן בנמוך קנה, ואם לעשות בו גורן כגון שנוטל עפר הגבשושיות ונותן סביבותיהן להשוותן, וכן הגומות משוה אותן מעפר שסביבותיהן שיהא מקום מדרון כדרך הגרנות לא קנה, שהרי סופו לחרוש ולזרוע הקרקע, ותיקון הגורן אינו תיקון הקרקע, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ז. וכן אם פתח פתח בקרקע להמשיך בו המים, אם מתכוין להשקות הקרק' ולהשביחו, כגון שעשה מקום למים שיכנסו שם ולא עשה להם מקום שיצאו משם הרי זו חזקה וקנה, אבל אם הוא מתכוין להכניס הדגים שיהיו ניצודין שם, כגון שעשה שני פתחים שיכנסו המים מצד אחד ויצאו מצד האחר וישארו שם הדגים, הרי זה לא קנה ומעשיו מוכיחין עליו. ומעשה באשה אחת שהחזיקה שלש עשרה שנה בדקל אחד מנכסי הגר, לקצוץ הענפים ולהאכילן לבהמותיה, לסוף בא אדם וחפר בעיקרו ואמרו חכמים זה שחפר בעיקרו קנה, שהאשה לא החזיקה כדרך חזקה.
וכן המלקט פירות לאכילה לא קנה עד שישביח האילן או הקרקע כדרך שביארנו.
שדה המסויימת במצריה, כיון שהכיש בה מכוש אחד שחפר בה כל שהוא קנה את כולה ואת מצריה כמו שביאר מז"ה. ואם אינה מסויימת במצריה, אלא היא כעין בקעה גדולה קנה באורך וברוחב כשיעור אורך התלם, כדרך שהחורשי' נוהגין להאריך התלם וחוזרין ועושין תלם אחר, ואם היתה שדה בית השלחין השותה מן המעין קנה כל השדה המסתפקת מן המעין ונקראת על שם המעין, הואיל ואין לה מצרים כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף נד:</h2>
גוי המוכר קרקע לישראל, כיון שקיבל המעות הרי הוא מסתלק מן הקרקע ויצא הקרקע מתחת רשותו שכל קניינו שלגוי אינו אלא בכסף, וישראל אינו קונה קרקע אלא בשטר, במקום שכותבין שטר, כמו שביארנו בפרק ראשון שלקידושין. לפיכך יצא קרקע זה מרשות גוי בקבלת מעותיו, ולרשות ישראל הלוקח לא בא, והרי הוא הפקר לכל, וכל הקודם בו זכה, ואפי' לאחר שהגיע השטר ליד הלוקח, שהרי אין מי שיקנה לו בשטר לאחר שיצא מרשות הגוי, אבל אסור לאדם לזכות בדבר שמחזר עליו חבירו, שהרי אמרו [קידושין נ"ט ע"א] עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע וכן ביאר רבינו שמואל ז"ל.
<h2>דף נה.</h2>
אע"פ שחזקת השדות שלש שנים כמו שביארנו למעלה, בארץ פרס נהגו להיות חזקתן ארבעים שנה, וישראל הדרים שם נמשכין אחר אותו המנהג, ואינם חוששין למחות בתוך שלש, וכן בכל מקום שיש להם מנהג פשוט, ראוי לדון להם על פי המנהג, שכל משאם ומתנם שלבני אדם על דעת המנהג הוא והמנהג מבטל ההלכה. וכן המשפטים והחוקים שעשה המלך על המכסים ועל המסייות, ועל הגולגלאות, כולן קיימין הן ודינא דמלכותא דינא. לפיכך מי שאינו פורע מס קרקעותיו, והלכו גבאי המס ומכרו קרקע שלו בעבור המס מכרם קיים, ואין מוציאין מיד הלקוחות לעולם, שכך היה משפט המלוכה באותן הימים, והוא שמכרו בעבור מס הקרקע, אבל אם מכרו בעבור מס הגולגולת, אינו מכור שאין מס הגלגלת תלוי אלא על הגולגלאות. מי שמת עד שלא פרע מס קרקעותיו, ופרעו בניו אחרי מותו, אין הבכור נוטל פי שנים באותן הנכסים, שהרי הן כאלו הן ממושכנין ביד המלך, ואין הבכור נוטל פי שנים אלא במה שמוחזק לאביו בשעת מיתה ולא בראוי לבוא לו לאחר מכן. ונראה בעיניי שלא נאמר דינא דמלכו' דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו, כגון המכסים והמסייות וכיוצא בהם, אבל בדברים שבין אדם לחבירו, אם אין רוב העם נוהגין בו אין לנו לדון בו אלא על פי תורתנו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ח, ובפ' ראשון שלגטין בראיי' ח', וכן ביארנו בפ' גט פשוט. אדם שהוא בטל ממלאכה מסייע במס עם בני העיר, שהרי הן מצילין אותו מיד הממונין שלמלכות, ומניחין אותו בעבור שפורע עמהן, אבל אם הממונין מניחין אותו לפי שרואין אותו בטל ואינו ראוי לפרוע, הרי מן השמ' סייעוהו ואינו מסייע לבני עירו שלא על ידם הוא ניצול.
וכן החצב מפסיק בנכסי הגר, והוא עשב שבו תחם יהושע את הארץ, ונוטעין אותו על הגבולין, לפי ששרשיו יורדין ביושר, ואינן נוטין לכאן ולכאן, ולא יוכל אדם להשיג גבול רעהו, ואם היו שתי שדות ומצר או חצב מפסיקן, והחזיק באחת מהן כדי לקנות שתיהן לא קנה אלא אותה שהחזיק בה, ואם בא אחד והחזיק בשנייה קנה, והמצר שביניהן חציו לשדה זו וחציו לשדה זו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף נו.</h2>
היו שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין הרי אלו משלמ' את הכל, שנ' [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם. היו שנים מעידין על שנה ראשונה, ושנים מעידין על שנה שנייה, ושנים מעידין על שנה שלישית, הרי כולן באין להעיד על חזקת שלש שנים ועדותן מצטרפת, ועד שלא יוזמו כולן אינן חייבין לשלם, וכשהוזמו כולן משלמין כל כת וכת שליש. היו שלשה אחין מעידין על חזקה זו, אחד מהן מעיד על שנה ראשונה, והשיני על השנייה, והשלישי על השלישית, ואיש אחד נכרי מעיד על כל שלש השנים הרי זה מצטרף עמהן ועדותן קיימת, שהרי כל האחין אינן מעידין אלא במקום עד אחד, וכל אחד מעיד לעצמו על שנתו, ואם הוזמו אינן חייבין לשלם עד שיזומו כולן.
<h2>דף נו:</h2>
עדות אשה אינה דומה לעדות חזקה, שאם באו שני כתי עדים והעידו על האשה שהביאה שתי שערות, כת אחת אומרת שראו שער אחת בגבה, וכת אחת אומרת שראו שער אחת בכריסה, אין עדותן מצטרפת ואין מחזיקין אותה גדולה על פיהם, ואע"פ שעדי חזקה מצטרפין עדי שנה ראשונה עם עדי שנה שנייה ושלישית, אילו אינן מצטרפין לפי שעדי חזקה מעידין אילו על זמן אחד, ואילו על זמן אחר, והרי כל זמן וזמן עדות לעצמו, אבל עדי האשה כל הכתות מעידות על זמן אחד, ושניהן נחשבות עדות אחת, והרי אילו מעידין חצי עדות שלימה באותו הזמן, והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר ולא חצי דבר. היה עד אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה, שלישית, וחמישית, ואחר מעיד שאכלה שנייה, רביעית, ושישית, אינן מצטרפין שהרי אין אחד מהן מעיד על שלש שנים רצופות, היה אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה, שניה, ושלישית, ואחד מעיד שאכלה רביעית, חמישית ושישית עדותן מצטר', שהרי בין לדברי זה בין לדברי זה הרי אכלה שלש שנים רצופות. היו שניהן מעידין שאכלה שנה ראשונה, שנייה, ושלישית, אע"פ שזה אומר חטין אכלה, וזה אומר שעורין אכלה באותן השנים, עדותן קיימת, שעשויין בני אדם לטעות בכך בין שבלים שלחטים לשבלים שלשעורים.
<h2>דף נז.</h2>
חצר השותפין שהחזיק אחד מהן להעמיד בהמתו בחצר עד שלש שני', או להעמיד שם תנור וריחיים וכרים, או לגדל שם תרנגולין, או לתת זבלו בחצר אינה חזקה, הואיל והוא שותף בחצר לא הקפידו עליו השותפין, ולא חששו למחות בו, ואם רוצים לעכב עליו מכאן ואילך יכולין לעכב עליו. אבל אם עשה מחיצה לבהמתו בחצר גבוהה עשרה טפחים, וכן אם עשה מחיצה בחצר לתנור, ולרחיים, ולכיריים שלו, או שעשה בית לתרנגולין שלו בחצר, או שעשה בחצר מקום לזבלו עמוק שלשה, או גבוה שלשה, והחזיק בכך שלש שנים הרי זו חזקה, ונאמן לומר שנתרצה עמהן בכך, ונתנו לו תשמיש זה בחצר.
וכן גר שמת ואין לו יורשין, שכל הקודם בנכסיו זכה, וכל המחזיק בהן באחד מן החזקות הללו קנה, שאין חילוק בחזקה זו בין שחבירו מקנהו, ובין שקונה מעצמו בנכסי הגר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
<h2>דף נז:</h2>
בכל השותפין מעכבין זה על זה בחצר, חוץ מן הכביסה, לפי שאין דרכן שלבנות ישראל להתבזו' על גב הנהר. ועוצם עיניו מראות ברע, זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה. ראוי לתלמיד חכם להיות צנוע, ומקושט במעשיו, ובמנהגיו, ובמלבושיו, וחלוק שלתלמידי חכמים ראוי לכסות כל בשרו שלא יהא בשרו נראה מתחתיו, או מתוך קוטנו, או מתוך דקותו, וטלית שלתלמי' חכמים יהיה משורבב עד (שיהא) [שלא יהא] חלוקו נראה מתחתיו טפח. שולחן שלתלמידי חכמים שני שלישי רחבו יהיה גדיל שמכוסה במפה, ושליש רחבו יהיה גלוי שעליו קערות וירק, וטבעתו מבחוץ במקום שאין בני אדם יושבין שם, ובלילה יהיה טבעתו מבפנים, לפי שהשמש שעומד מבחוץ ומשמש אינו מכיר בו בלילה, ושמא יגע בטבעת ויבלבל השולחן.
<h2>דף נח.</h2>
מטה שלתלמידי חכמים אין מניחין תחתיה כלים ומיני אוכלין, אלא סנדלים בימות החמה ששומרן לימות הגשמים, ומנעלים בימות הגשמים ששומרן לימות החמה. ומעשה באחד שצוה בעת מותו, ואמר חבית שלעפר יינתן לאחד מבניו, וחבית שלעצמות לאחד מבניו, וחבית שלמוכין לבן השלישי, ובאו לפני חכם גדול, ואמר להם חבית שלעפר אילו הן הקרקעות, וחבית שלעצמות אילו הן הבהמות, וחבית שלמוכין אילו הן מיני מצעות, ושמא נתכון זה שלא לגלות עושרו, ושאר נכסיהן יחלקו בשוה. שוב מעשה באשה אחת ששמע בעלה כשהיתה מלמדת את בתה להיות צנועה בזנוניה כדרך שהיתה עושה היא, שהיו לה עשרה בנים ולא היה מבעלה אלא אחד, ומפני ששמע בעלה אילו הדברים, צוה בעת מותו ואמר כל נכסיו יהיו לבנו אחד, באו לפני אותו החכם, ואמר להם בדרך תחבולה לכו ותחבטו בקבר אביכם עד שיגלה לכם לאי זה מכם צוה, הלכו כולם וחבטו על קברו ונשתייר אחד מהן שלא הלך, שלא לבזות קבר אביו, ואמר החכם זה הוא בנו וכל נכסיו שלזה הם, שעל כאלה הדברים אין לדיין לדון אלא על פי אומד הדעת, וראוי לאמוד בזה דעתו שלנותן שלזה היה ראוי לו ליתן.
<h2>דף נח:</h2>
חלון המצרי והוא חלון קטן שאין ראשו שלאדם יכול ליכנס בתוכה אין לו חזקה, ויכול חבירו לבנות כנגדו ולהאפיל חלונו כשירצה. חלון הצורי, שיכול ראשו שלאדם ליכנס לתוכה יש לו חזקה, שאם החזיק בו שלש שנים וטוען נתפייסתי עמך שיהיה לי חלון זה על רשותך, אין חבירו רשאי לבנות כנגדו ולהאפיל חלונו.
מי שהיה ביתו סמוך לחצר חבירו והיו מימי גגו יורדין לחצר חבירו דרך מרזב, שהוא כמו צנור אחד בראשו שלגג או באמצעיתו, והחזיק בכך שלש שנים, וטוען שנתפייס עמו בכך, הרי זה אין בעל החצר רשאי לעקרו משם, ואפי' לשנותו מרוח אחד לרוח אחרת, אבל אם היה ארוך ויוצא לחוץ יותר מדאי רשאי לקצרו, וכך היא שטת רבינו חננאל. היתה לו מזחילה בגגו, שהוא כמו צנור ארוך הנמשך לאורך כל הגג, ורחבו בולט בחצר חבירו ושופך בו מימיו, והחזיק בכך שלש שנים חזקתו חזקה, ואין בעל החצר יכול לא לשנותו ולא לקצרו, שהרי על פני אורך כל הגג הוא נמשך.
<h2>דף נט.</h2>
בא בעל הגג לסתום צנורו ולסלק מימיו, יכול בעל החצר לעכב עליו, שאומר לו על דעת כן נתרציתי לך לשפוך מימיך בחצרי, כדי שאזכה אני במים. סולם המצרי והוא סולם קטן שאין לו ד' חזוקים אין לו חזקה, שיכול חבירו לומר לו כל זמן שירצה סלק סולמך מעל חצרי, וזה שלא מיחה בו בתוך שלש שנים, לפי שהוא קטן ואינו מקפיד עליו, אבל סולם צורי שיש לו ד' חזוקים יש לו חזקה, ואין בעל החצר יכול לסלקו הואיל והחזיק שלש שנים וטוען נתפייסתי עמך.
בד"א כשהיה למטה מארבע אמות, אבל אם היה למעלה מארבע אמות אפילו חלון הצורי אין לו חזקה, הואיל וכל החלון גבוה מן הקרקע ארבע אמות הרי אינו יכול להסתכל ברשות חבירו, ולפיכך לא הקפיד עליו חבירו עד עכשיו למחות בו. אע"פ שאין לו חזקה, יכול חבירו למחות בו כשירצה ולומר אי אפשי שיהא לך חלון זה עלי אע"פ שהוא גבוה ד' אמות שמא תשים כסא תחת רגליך ותעלה עליו ותסתכל בי. בד"א שהחלון הקטן והחלון הגבוה אין לו חזקה כמו שביארנו, בחלון העשוי לאויר, אבל חלון העשוי לאורה אפי' קטן כל שהוא, ואפי' גבוה כל שהוא יש לו חזקה.
מי שהיה כתלו סמוך לחצר חבירו ואין לו שם חלונות, והיה זיז אחד בולט מכתלו ומשתמש בו דרך גגו, אם היה בו טפח על טפח והחזיק בו שלש שנים חזקתו חזקה, ומשתמש באותו הזיז דרך גגו ואין בעל החצר יכול לעכב עליו. ואם בא בעל החצר להשתמש בו בעל הגג מעכב עליו שהזיז שלו.
<h2>דף נט:</h2>
ואם לא החזיק בו שלש שנים יכול בעל החצר למחות בו שיסלק זיזו משם. החזיק בו ברוחב טפח ובאורך ד' טפחים הרי זה רשאי להרחיבו עד ד' טפחים, שיהא הזיז ד' על ד', ואם לא היה אורכו ד' מחזיק בו כמות שהוא. היה הזיז פחות מטפח אע"פ שהחזיק בו שלש שנים אין לו חזקה, ויכול בעל החצר למחות בידו שכשהוא משתמש בו מגגו מסתכל בחצרו, ואם בא בעל החצר להשתמש בו אין בעל הגג יכול לעכב עליו. היו לו חלונות בכותלו על חצר חבירו, רשאי להוציא זיזין לפני חלונותיו כדברי מז"ה. ולי נראה שאין לומר כן אלא בזיז שאין בו טפח או אין לחוש עליו אלא משום היזק ראייה, אבל זיז שיש בו טפח אינו רשאי להוציא זיזין וגיזטראות בחצר השותפין, כשם שאין אדם רשאי להוציא ברשות הרבים, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' י"ט.
לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפי', ואע"פ שהוא שותף בחצר ויש לו שם פתחים אינו רשאי לפתוח חלונות בגובה הכותל, לפי שמן הפתחים אינו יכול להסתכל אלא בחצר ולא בתוך הבתים, אבל מן החלונות מסתכל אפי' בתוך הבתים, ואם החזיק בהן שלש שנים חזקתו חזקה בין בפניו בין שלא בפניו. עמד אחד ובנה כותל ברשותו וסתם חלונותיו שלזה בפניו הרי זה חזקה לאלתר, ונאמן לומר נתרציתי עמך לסתום חלונותיו, ואין צריך בזה שלש שנים, שאין אדם עשוי שסוכרין אורו בפניו ושותק.
מי שיש לו בית פתוח בחצר השותפין, וקנה בית אחר בצדו הפתוח לחצר אחרת, הרי זה לא יעשה פתח מאותו בית לבית זה כדי שיצא דרך בית זה לחצר השותפין, לפי שמרבה דרך דייורין אחרים בחצר השותפין. וכן אם בנה עלייה על גבי ביתו, או אם בנה בית אחורי ביתו, אינו רשאי לפותח' לתוך ביתו שיצאו דיוריה בחצר השותפין, אבל אם היה ביתו גדול ורוצה לחלוק אותו לשנים, או שהיה ביתו גבוה ורוצה לבנות עלייה באמצעיתו ולהרבות בהם דייורין הבאין בחצר השותפין, הואיל ואינו מוסיף בניין חדש הרי זה הרשות בידו כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף ס.</h2>
השותפין שבאו לבנות בתים ועלייות בחצר, ובאו לפתוח להם פתחים וחלונות, וקדם אחד מהן ופתח, לא יפתח שכנגדו פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, אלא יפתח זה שלא כנגד זה. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון, שהרי סוף סוף צריך להזהר בבני רשות הרבים העוברים ורואים בתוך ביתו, ואם היה חלון גבוה למעלה מגמל ורוכבו, שאין הרבים יכולין להסתכל בו הרי זה לא יפתח שם חלון כנגד חלון אפי' ברשות הרבים כמו שביאר מז"ה, שהרי אפי' שני גגין בשני צדי רשות הרבים זה צריך לעשות מעקה לחצי גגו מכאן, וזה צריך לעשות מעקה לחצי גגו מכאן כמו שביארנו למעלה בפ' ראשון.
מי שיש לו בחצר השותפין פתח קטן שלשתים ושלש אמות לא יעשנו גדול שלארבע או חמש אמות, שאינו יכול להזהר ממנו כשפתחו גדול כמו שנזהר ממנו בפתח קטן. וכן אם היה לו פתח אחד שלשמונה אמות, או שלארבע אמות לא יחלוק אותו לשנים, אע"פ שאינו מוסיף בגודלו, שאינו יכול להזהר ממנו בשני פתחים כמו שנזהר ממנו בפתח אחד, וברשו' הרבים רשאי לעשות מן הקטן גדול ומן האחד שנים.
אין עושין חלל בורות שחין ומערו' תחת רשות הרבים, אע"פ שפתוחין לתוך ביתו, ואפילו אם היתה עגלה טעונה אבנים מהלכת על גבן, היום ומחר יפחת קירויין ולא ירגישו בו וינזקו בו הרבים.
אין מוציאין זיזין וגזטראות ברשות הרבים, ויש מי שאומ' שאם היה למעלה מגמל ורוכבו מוציאין, ולי נראה שאם היה מאפיל ברשות הרבים או שהיה מעכב האויר הטוב אפילו למעלה מגמל ורוכבו אין מוציאין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ'. רצה להוציא, כונס הכתלים לתוך רשותו, ומוציא על גבי רשותו, ואע"פ שלא הוציא בעת שכנס, רשאי להוציא בכל עת שירצה, ואם רצה להחזיר הכתלים למקומן אינו רשאי, שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו.
וכן הלוקח אינו צריך טענה, שאם החזיק בקרקע חבירו שלש שנים, וערער עליו חבירו, וזה טוען פלוני מכרה לי והוא אמר לי שקנאה ממך, אע"פ שאינו טוען טענה ברורה שהרי אינו אומר קניתיה ממך, וגם אינו אומר פלוני קנאה ממך בפני, אלא פלוני אמר לי כך, והוא אינו יודע הרי זה בית דין טוענין בעבורו ואומ' אותו פלוני שמכרה לזה קנאה מן המערער והלוקח אינו יודע. בד"א כשיש לו עדים לזה הלוקח, או לזה היורש, שעמד זה הקרקע ביד המוכרו לו או ביד מורישו יום אחד, ונהג בו כדרך בעל ולא שיראו אותו מהלך בו בלבד, אבל אם אין לו עדים שעמד קרקע זה ביד המוכרו לו או ביד מורישו יום אחד, לנהוג בו כדרך בעל אין בית דין טוענין לו, שאין מחזיקין אותו יורש או לוקח אלא על פי עדים. ומז"ה אומר שאם יש לו שטר שקנאה מאותו פלוני הרי זה בחזקת לוקח ובית דין טוענין בעבורו.
לקח חצר מאחד ובה זיזין וגזטראות היוצאין לרשות הרבים הרי זו בחזקתה, ואפי' אם נפלה חוזר ובונה אותה, והוא שהחזיק בהן המוכר או הלוקח שלש שנים, שהיה נאמן המוכר לטעון שכנס לתוך שלו, ואע"פ שהלוקח אינו יודע לטעון בית דין טוענין בשבילו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ'.
זיז היוצא למבוי אם רצו בני המבוי למחול לו הרשות בידם, אבל זיז היוצא לרשות הרבים אין הרבים יכולין למחול לו, שאם אלה מוחלין אחרים אינן מוחלין. וכל אדם יש בידו לעכב.
מעשה בחכם אחד שהיה לו אילן הנוטה לרשות הרבים, ובא לפניו אדם אחד שהיה לו כמו כן אילן הנוטה לרשות הרבים, והיו הרבים מעכבין עליו, אמר לו החכם לך היום ותבוא למחר, ביני ביני שלח החכם וקצץ את שלו, לפי שבתחלה היה סבור שאין הרבים מקפידין שנוח להם לישב בצלו, אחר שראה שמקפידין קצץ את שלו, ואחר כך אמר לאותו שבא לפניו לקוץ, שנאמ' [צפניה ב'] התקוששו וקושו קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
<h2>דף ס:</h2>
כשחרב הבית באחרונה, רבו פרושין בישראל שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין, לפי שבטלו הזבחים והנסכים מעל גבי המזבח, אמ' להם ר' יהושע בן חנניה אם כן מים לא נשתה שכבר בטל נסוך המים מיד שתקו, אמר להם בניי, נאמר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה להתאבל, שנ' [ישעי' ס"ו] שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, להתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, אלא כך אמרו חכמים יסוד אדם את ביתו בסיד וישייר דבר מועט, וכמה אמה על אמה כנגד הפתח. וכן יעשה אדם כל צרכי סעודה וישייר בו דבר מועט, ואפי' כסא דהרסנא, שהוא מאכל שעושין מדגים קטנים. עושה אשה כל תכשיטיה ותשייר דבר מועט, ואפי' מעט מן הצדע, שטופלות שם סיד להשיר השיער. לקח חצר מסויידת מצויירת הרי זו בחזקתה, נפלה אינו חוזר ובונה אותה כמו שהיתה, אלא אם כן משייר דבר מועט כמו שביארנו. ולא יסוד אדם כל ביתו בסיד בלא שייור, אלא אם מערב בו חול או תבן. אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני וגו', אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי, מהו על ראש שמחתי זה אפר מקלה שבראש חתנים שמניחין אותו במקו' תפילין שנ' לשום לאבילי ציון לתת להם פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בנחמתה, ושאינו מתאבל עליה אינו רואה בשמחתה שנ' שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. וכבר כתבנו זה במסכת סוטה.
<h2>דף סא.</h2>
המוכר את הבית לא מכר את היציע שהוא בית קטן שבצד בית גדול, ואע"פ שהוא פתוח לתוכו. והוא שיש לו ארבע אמות על ארבע אמות, אבל אם אין לו ארבע אמות על ארבע אמות, הרי הוא בטל אצל הבית ונמכר עם הבית. וכן לא מכר עם הבית החדר שלפנים הימנו, ואע"פ שמצר מצרים החיצונים, וכלל החדר בתוך המצרים.
<h2>דף סא:</h2>
וכן המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, אע"פ שמצר מצרים החיצונים, וכלל הבירה בתוך המצרים לא מכר את הבירה. וכן המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, אע"פ שכלל כל הבקעה בתוך המצרים, לא מכר לו כל הבקעה שיש בה הרבה שדות אלא שדה אחת, ואע"פ שיש שקורין לבקעה שדה, ויש שקורין גם כן לבירה בית, הואיל ולא כתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמיי כלום, נראין הדברים ששייר ולא מכר לו אלא הבית ולא הבירה, שהרי הרוב קורין לבירה בירה ולבית בית, וכן הרוב קורין לבקעה בקעה ולשדה שדה, ואע"פ שכלל הכל בתוך המצרים, מצרים הרחיב לו, שכתב לו המצרים החיצונים הידועים לו. כתב לו ולא שיירית בזביני אילין קדמיי כלום, הרי כל מה שבתוך המצרים מכור, ונמכר החדר עם הבית, וכן הבירה, וכן הבקעה, שהרי יש שקורין לבקעה שדה ולבירה בית וכולן כלולים בתוך המצרים. לפיכך כל המוכר קרקע לחבירו צריך לכתוב לו ולא שיירית בזביניי אילין כלום, שלא יוכל חבירו לטעון ששייר בתוך המצרים כדרך שביארנו.
מעשה באחד שאמר לחבירו שדה שלבית חייה אני מוכר לך, והיו לו שתי שדות הנקראות שלבית חייה, ואמרו חכמים שדה אחת אמר לו ולא שתים, ונותן לו אי זו שירצה המוכר.
האומר לחבירו בית בבתיי אני מוכר לך מראהו עלייה, לפי שגם עלייה נקרא בית, ויכול לומר לו לא מכרתי לך אלא זה, כמו שמבואר בפרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ו ע"א]. וכך היא שם שטת מז"ה במהדורא קמא. האומר לחבירו שדות אני מוכר לך נותן לו שתים, אמר לו כל שדות נותן לו כל שדותיו, חוץ מגנות ופרדסים, ואם אמר לו זיהרי בלשון בבל כולל אפי' גנות ופרדסים, חוץ מבתים ועבדים, ואם אמר לו כל נכסיי כולל אפילו בתים ועבדים.
<h2>דף סב.</h2>
המוכר קרקע לחבירו, וכשבא לסמן את המצרים מצר מצר אחד ארוך עד מאה אמה, ומצר שכנגדו מצר עד חמשים אמה הרי זה לא קנה הארוך אלא כנגד הקצר, והוא שהיה המצר הארוך שלאדם אחד, שיש לומר לא הזכירו להקנות לו כנגד כולו אלא כנגד הקצר בלבד, אבל אם היה המצר הארוך שלשני בני אדם היה יכול להזכיר אחד מהם שהוא כנגד הקצר, והזכיר שניהם הרי להקנות כנגד שניהם נתכון, וקנה כנגד ראש תור, שמותח החוט מראש הארוך לראש הקצר וקנה מן החוט ולפנים כל מה שבתוך המצרים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. היה מצר ראובן מזרח ומערב, ומצר שמעון צפון ודרום, אל יכתוב לו השדה שהוא בין ראובן לשמעון אני מוכר לך, שיכול לומר לא מכרתי לך אלא חצי השדה באלכסון, שהוא סמוך לראובן מצד אחד ולשמעון מצד אחד, לפיכך צריך לכתוב שהוא סמוך למצר ראובן משתי רוחותיו ולמצר שמעון משתי רוחותיו. ומז"ה ביאר שאם היה מצר ראובן מזרח ודרום, ומצר שמעון צפון ומערב, הואיל ושדותיו שלכל אחד מעורבות יכול לכתוב השדה שבין ראובן לשמעון אני מוכר לך, שהרי ראובן מקיף כל השדה ממקום אחד ושמעון מקיף כל השדה ממקום אחר. סיים לו את הקרנות בלבד ולא סיים כל המצרים שסביבות השדה הרי זה ספק, ויש לומר שלא הקנה לו אלא כנגד הקרנות בלבד מקרן לקרן לפי המצרים. וכן אם סיים כל ארבעה מצרים כמין גאם, כגון שמצר קצת מן המערב, וקצת מן הצפון סמוך לו, וכן מצר קצת מן המזרח, וקצת מן הדרום סמוך לו, הרי גם זה ספק, ויש לומר לא הקנה לו אלא כנגד המצרים שמצר מזוית לזוית. וכן אם סיים המצרים לסירוגין, שמקצת הרוח היה מסמן, ומקצתו היה מניח, ועוד מקצתו היה מסמן, ומקצתו מניח, וכן בכל ארבע רוחות הרי זה ספק, ויש לומר לא הקנה לו אלא כנגד המצרים שסימן בלבד שיד הלוקח על התחתונה.
<h2>דף סב:</h2>
מצר לו מצר ראשון, ומצר שיני, ומצר שלישי, ומצר רביעי לא מצר, הרי זה קנה כל השדה שבתוך המצרים, והתלם הסמוך למצר רביעי אם הוא מובלע בין המצרים שמכאן ומכאן, שמאריכין המצרים עד המצר עצמו, ואין באותו התלם תכיפת דקלים, וגם אינו ארוך כל כך שיהא ראוי לזרוע בו תשעת קבין, הרי זה נקנה בכלל השדה. אם לא היה מובלע בין המצרים שמכאן ומכאן, שלא היו מאריכין להגיע עד המצר רביעי ממש, ויש עליו באותו התלם תכיפת דקלים, או שהיה ארוך כדי לזרוע בו תשעת קבין הרי זה אינו נקנה בכלל השדה, שהרי הוא דבר חשוב, וגם אינו נבלע בין המצרים. היה מובלע בין המצרים ויש עליו תכיפת דקלים, או שיש בו כדי תשעת קבין, וכן אם לא היה מובלע, אבל אינו דבר חשוב, שאין בו תכיפת דקלים, וגם אין בו כדי תשעת קבין, הרי זה דנין בו הדיינין לפי אומד דעתם, לפי מה שהן אומדין דעתו שלמקנה.
מי שהיתה לו חצי שדה, ואמר לחבירו פלגא שיש לי בשדה פלוני אני מוכר לך הרי זה קנה כל חצי השדה. אמר לו פלגא בשדה שיש לי אני מוכר לך, לא קנה אלא רביע השדה שהוא חצי חלקו. ונראה בעיניי שאין לומר כן אלא כשאמר פלגא בלשון ארמי, אבל אם אמר בלשון עברי לא מכר חצי השדה עד שיאמר החצי שיש לי בשדה, ויזכיר הידיעה, וכן בשאר כל הלשונות צריך לדקדק אחר משמעות הלשון, שאין כל הלשונות שוין לפיכך צריך הסופר לבאר דבריו לצאת מידי כל ספק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. אמר לו אני מוכר לך מן השדה שלי לצד מזרח עד מצר הקרקע שממנ' נחלקת, או שאמר עד מצר הקרקע שממנה נפסקת, אם סימן המצרים והמצרים מגיעין עד חצי השדה הרי זה קנה חצי השדה ואם לא סימן המצרים לא קנה אלא תשעת קבין.
<h2>דף סג.</h2>
שכיב מרע שצוה ואמר יחלוק פלוני בנכסיי, נותני' לו חצי הנכסים, ואם אמר תנו חלק לפלוני בנכסיי הרי זה ספק, ואין נותנין מספק אלא כל שהוא כמו שביאר מז"ה. וכן האומר תנו חלק לפלוני בשדי נותנין לו כל שהוא.
המוכר שדה לחבירו ואמר לו על מנת שתתן לי מפירותיו כך וכך בכל שנה, הרי זה מקחו קיים ותנאו קיים, שהרי שייר לעצמו חלק בשדה. אמר לו כל זמן שהיא בידך, מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום, שהרי מעת שמכרה פקע זכותו שלזה. אמר לו הריני מוכר לך קרקע שלי על מנת שתתן לי מפירות שדותיך כך וכך בשנה, הרי זה תנאו בטל שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, הואיל ותנאו בטל מקחו בטל, שהרי לא מכר לו קרקעו אלא בשומא זו והרי אינו נותן לו השום שפסק עמו, ושניהן יכולין לחזור בהן שהתנאי שהתנה לו דבר שלא בא לעולם הוא.
אמר לו בית זה אני מוכר לך על מנת שהדייטא העליונה שלי, דייטא עליונה שלו, ורשאי המוכר לבנות עלייה על גביו ולהוציא בה זיזין, ואע"פ שמאפיל עליו מלמטה, וכן אם נפל הבית חייב התחתון לבנותו כדי שיבנה זה העלייה על גביו כדין הבית והעלייה שלשנים, כמבואר בקונטר' הראייות בראיי' ה', ולכך הועיל לו תנאו, שאם לא התנה תנאי זה אע"פ שרשאי המוכר לבנות על גביו, לפי שלא כתב לו עומקא ורומא, אינו רשאי להוציא עליו זיזין, וכן אין הבית משועבד לו שאם יפול יהא התחתון חייב לבנותו כדי שיבנה זה עלייתו על גביו.
<h2>דף סג:</h2>
המוכר את הבית לא מכר את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, וכן אין הלוקח רשאי להגביה ביתו ולבנות עלייה על גביו, וכן אינו רשאי לחפור בור למטה, שלא מכר לו אלא הבית כמות שהוא, אבל האויר שעל גביו הוא למוכר, והמוכר רשאי לבנות עלייה על גביו. כתב לו עומקא ורומא קנה הלוקח עומקא ורומא, ורשאי לחפור למטה ולבנות למעלה, וקנה הגג אע"פ שיש לו מעקה גבוה עשרה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. אע"פ שכתב לו עומקא ורומא לא קנה הבורות החפורין, שלא הועיל לו זה הלשון אלא שיהא רשאי לחפור למטה ולהגביה למעלה, אבל הבורות החפורין לא קנה בלשון זה עד שיכתוב לו גם כן קנה לך מארעית תהומא עד רום רקיעא. ונראה בעייני, שאם כתב עם לשון זה לא שיירית בזביניי אילין קדמיי כלום, קנה הלוקח אף העלייה שעל גבי ביתו שגם העלייה נקראת בית, והרי היא כלולה כשכותב מארעית תהומא ועד רום רקיעא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף סד.</h2>
אע"פ שאין הבורות החפורין נמכרין בכלל בית, והרי הן למוכר כעניין שביארנו, אין לו למוכר דרך בביתו שלזה, וצריך לקנות ממנו דרך ליכנס בו לבורו, שהמוכר בעין יפה מוכר, ולא שייר לעצמו דרך, ואם אמר לו בית זה אני מוכר לך חוץ מן הבור החפור בתוכו, והדות הבנוי בבניין תחת הקרקע כעין בור, הרי זה אינו צריך ליקח דרך שלא הוצרך לתנאי זה אלא לשייר לעצמו דרך. מכר הבור והדות לאחר אין הלוקח צריך ליקח לו דרך, לפי שהמוכר בעין יפה מוכר, והרי מכר לו דרך בביתו עמהן.
<h2>דף סה.</h2>
האחין שחלקו הרי הן כלקוחות שכל אחד מוכר מה שיש לו בחלק חבירו, ובעין יפה מוכרין זה לזה. לפיכך אם היו להם שני בתים זה לפנים מזה, אחד נטל פנימי ואחד נטל חיצון, אין לו לפנימי דרך על החיצון, אע"פ שכך היה מנהג אביהן, לפי שבעין יפה מכר לו הפנימי לחיצון, ולא שייר לעצמו דרך. וכן אם זה נטל בית שיש בו חלונות, וזה נטל קרקע שלפני הבית, יכול זה לבנות בקרקעו כנגד חלונותיו שלזה ולהאפיל חלונותיו שכבר סילק זה כח חלונותיו כשמכר חלקו לחבירו בקרקעו, אע"פ שבתחלה היה בית חשוב ועכשיו כשמאפיל חלונותיו הוא כמו חדר אחד, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [ז' ע"ב]. וכן אם זה נטל בית וזה נטל עלייה, שיורד דרך סולם לבית, הרי זה מסלק סולמו מעל בית חבירו. וכן אם היו שתי שדות שאמת המים עוברת דרך שדה זו לשדה זו, וזה נטל בחלקו שדה זו וזה נטל בחלקו שדה זו, הרי זה מסלק אמת המים מעליו, שאין לשום אחד מהן שום כח וזכות בחלק חבירו.
מי שהיו לו שני בתים זה לפנים מזה, ומכרן לשני בני אדם, או שנתנם להם במתנה, אין לו לפנימי דרך על החיצון, וכל שכן אם היה חיצון במתנה ופנימי במכר. היה חיצון במכר ופנימי במתנה, יש לו לפנימי דרך על החיצון, שהנותן מתנה נותן בעין יפה יותר מן המכר.
המוכר את הבית מכר את הדלת, ואת הנגר המחובר בדלת ועולה ויורד בחור האסקופה, וכן המנעול המחובר בדלת, אבל לא מכר את המפתח אע"פ שתשמישו קבוע ומיוחד לאותו בית לפי שהוא מטלטל, וכן מכר המכתשת הקבועה בקרקע, אבל לא את המטלטלת. וכן מכר את האיצטרוביל שהוא מושב הריחים הקבוע בקרקע, אבל לא את הקלת, שהיא הארפכסת שהיא מטלטלת.
<h2>דף סה:</h2>
וכן התנור והכירים והריחים, אם הם מחוברין לקרקע הרי כולן מכורין עם הבית, ואם אינם מחוברין לקרקע אינן מכורין, ואם אמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כל אילו מכורין, לפי שתשמישי הבית הן ואע"פ שהן מטלטלין, ואם היו בתוכו שאר כלים או שאר מטלטלין שאינן תשמישי הבית אינן מכורין אע"פ שאמר לו הבית וכל מה שבתוכו, וכן לא מכר הבור והדות והיציע.
<h2>דף סז.</h2>
המוכר את החצר, בין שאמר חצר בין שאמר דרתא בלשון תרגום, מכר כל הבתים הפתוחין לתוכו, בין בתים החיצונים בין בתים הפנימיים. וכן החולסאות שבתוכו, שנוטלין משם חול לעשות ממנו זכוכית, וכן מכר בורות שחין ומערות שבתוכו. חנויות הפתוחות לתוכה נמכרות עמה, ושאין פתוחות לתוכה, שאין משאן ומתנן בתוך החצר, אע"פ שיש להם יציאה וביאה בחצר אינם נמכרות עמה. פתוחות לכאן ולכאן אם רוב משאן ומתנן בחצר נמכרות עם החצר אם רוב משאן ומתנן חוץ לחצר אינן נמכרות עם החצר. המטלטלין שבתוך החצר אינן נמכרין עם החצר, בין תשמישין המטלטלין כדרך שביארנו, בין שאר המטלטלין, ואם אמר לו החצר וכל מה שבתוכה אני מוכר לך, הרי כל המטלטלין שבתוכה מכורין, חוץ מבעלי חיים שהן נדין ממקום למקום, כגון הבהמות והעבדים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. ובין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ, ולא את בית הבד שבתוכה, שאין אלה נמכרין בכלל החצר, אע"פ שאמר היא וכל מה שבתוכה.
<h2>דף סז:</h2>
המוכר את בית הבד מכר את הים, שהוא בניין עגול כעדשה שטוחנין עליו הזתים, וכן מכר את הממל, שהיא האבן הגדולה שמתגלגלת עליו ומפרכת הזתים, וכן מכר את הבתולות, שהן עמודים שלעץ שמעמידין בהן את הקורה ומהדקין אותה על הזתים להוציא שמנן, וכן מכר את הנסרים שהן קבועין סביב למעטן שנותנין שם את הזתים. ואת היקבים שהשמן זב בתוכן, ובמקום שדרכן לטחון הזתים בריחיים כעין חטים, מכר את הריחיים התחתונה שהיא מחוברת, אבל לא העליונה שהיא מטלטלת. וכן לא מכר כל התשמישין המטלטלין כגון העבירין שהן נסרים שנותנין אותן תחת הקורה, וכובשין את הזתים תחתיהן, וכן הגלגל שמגלגלין אותה על הקורה להכביד על הזתים, וכן הקורה עצמה, הואיל ומטלטלת אינה נמכרת עם בית הבד, וכן השקין והמרצופין, שהן אמתחות שלעור שמביאין בהם זתים לבית הבד, ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין.
המוכר את המרחץ, לא מכר הנסרים שנותנין על הקרקע שלא יכוו רגליהם בחום המרחץ, ושלא יטנפו רגליהם, וכן השפלים שנותנין בהם מים, וכן הוילאות שהם כעין סדינים שמקנחין בהם, וכן הסודרין שנותנין בראשיהן, לפי שהן תשמישין המיטלטלין, אבל הבתים שמצניעין אותן בהן הרי כולן מכורין, ובזמן שאמר הוא וכל מה שבתוכו אפי' התשמישין המטלטלין מכורין, ובין כך ובין כך לא מכר לא את הברכות המספקות לו מים, ולא בית כינוס העצים, אע"פ שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו, ואע"פ שכלל אותו בתוך המצרים, מצרים הרחיב לו, וכן ביאר רבינו חננאל.
<h2>דף סח.</h2>
אמר לו מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך, אם כלל אילו הברכות ובית העצים בתוך המצרים הרי כולן מכורין, ואם לא כלל אותם בתוך המצרים אינם מכורין. וכן דין הבתים שהן תשמישין לבית הבד והן חוץ לבית הבד. ונראה בעיניי שאין לחלק בזה בין אם כתב לא שיירית בזביני אילין כלום, בין אם לא כתב כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ו'.
המוכר את העיר מכר בתים בורות שחין ומערות, והמרחצאו', והשובכות, ובית הבדים, והגנות, והפרדסין והשדות שלעיר, אבל לא מכר הכפרים שסביבות העיר.
מטלטלין שבעיר אינן נמכרין עם העיר, וכן העבד אדון העיר המכיר ומגיד גבולות העיר אינו נמכר עם העיר. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה ועבדים שהן בעלי חיים ונדין ממקום למקום נמכרין עמה.
<h2>דף סח:</h2>
היה חלק ממנה בים, או חלק ממנה ביבשה, הנקרא על שם העיר הרי הוא נמכר בכלל העיר. ביברין שלחייה ושלעופות ושלדגים, אם היה פתחן לצד העיר נמכרין עם העיר, אם לא היה פתחן לצד העיר אינן נמכרין עם העיר, וכן היערים הנוטין לצד העיר נמכרין עם העיר, ושאינן נוטין לצד העיר אין נמכרין עם העיר, וכן שירי הבקעות המופסקות ממנה אינן נמכרות עם העיר.
המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה, והן האבנים שמניחין אותם על העומרים שלא יבריחם הרוח, והוא שתקנום והניחום כבר על העומרים. וכן אם היה כרם באותו שדה, מכר את הקנים שהם לצורכו, שהם הקנים המחולקין שמעמידין אותם תחת הגפנים, והוא שכבר תיקנום והעמידום בגפנים. וכן מכר את התבואה המחוברת בקרקע, אע"פ שהגיע זמנה ליקצר, וכן מחיצת הקנים הנטועין בתוך השדה שהיא פחותה מבית רובע הקב, אע"פ שהם קנים גדולים, וכן הבית שעושה השומר בתוך השדה מעצים ומענפים שאינה טוחה בטיט, אע"פ שאינה מחוברת בקרקע. וכן מכר כל האילנות שבתוך השדה, בין דקלים בין גפנים בין שאר אילנות, ואפי' חרובין ושקמין, והוא שלא הורכב החרוב ולא נקצצה השקמה לעשותה סדן, ואע"פ שהן אילנות גדולים. אבל לא מכר האבנים שאינם לצרכה, אע"פ שתקנום להניחם על העמרים ולא הניחום, או שתקנום לסדרם לגדר ולא סדרום, וכן הקנים שבכרם שתקנום להניחם בגפנים ולא הניחום, וכן התבואה התלושה מן הקרקע אע"פ שצריכה לקרקע להתייבש שם. ובזמן שאמר היא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין, ואפי' התבואה התלושה והוא שצריכה לקרקע, אבל אם אינה צריכה לקרקע כלל, וכן אם היו שם שאר מטלטלין שאינן לתשמיש השדה כל עיקר אינן מכורין עם השדה, אע"פ שאמר היא וכל מה שבתוכה כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ה'. וכן מחיצת הקנים שהיא בית רובע הקב, אע"פ שהם קנים קטנים חשובה היא לעצמה ואינה נמכרת בכלל השדה, אע"פ שאמר היא וכל מה שבתוכה. וכן בית של שומר שהיא טוחה בטיט, אע"פ שהיא מחוברת לקרקע, וכן חרוב המורכב שנעשה אילן גדול וחשוב כשמרכיבין אותו, וכן סדן השקמה שקוצצין ענפיו ומתעבה ומתגדל ביותר, אע"פ שעדיין הם קטנים, חשובין הן לעצמן ואינם נמכרים עם השדה אע"פ שאמר היא וכל מה שבתוכה. וכן אם היתה שם ערוגה שלבשמים, ויש לה שם בפני עצמה כגון שקורין אותה ערוגת הבשמים שלפלוני אינה נמכרת עם השדה אע"פ שאמר היא וכל מה שבתוכה.
<h2>דף סט.</h2>
מלבנות שמניחים תחת רגלי המטה שלא ירקבו בארץ, אם הן מחוברין שמטלטלין אותן עם המטה נמכרין עם המטה, ואם אין מטלטלין אותן עם המטה הרי זה ספק ומספק לא קנה.
<h2>דף סט:</h2>
המצרים שלשדה נמכרין עם השדה, אע"פ שמכר לו שדהו סתם. המוכר שדהו לחבירו צריך שיכתוב לו קנה לך דיקלין ותאלין והוצין וציצין, שהוא כולל כל מיני אילנות שבו הנמכרין עם השדה, ואע"פ שאם לא כתב הרי הוא כמו שכתב כמו שביארנו, ייפוי כח הוא לשטר לבאר דבריו שלא יצטרך לדיין.
אמר לו הריני מוכר לך שדה זו ודקלים, אם יש בתוכו דקלים אין לו אלא דקלים שבתוכו בלבד כמו שביאר מז"ה, אם אין בתוכו דקלים נותן לו שני דקלים ממקום אחר מלבד השדה, ואם יש לו הוא דקלים נותן לו משלו מן הפחותים שיש לו. היו שלו טובים אינו יכול לקנות וליתן לו פחותים ממקום אחר, ואם היו שלו ממושכנין לאחרים חייב לפדותן וליתנם לו שלא מכר לו אלא משלו, כמו שביאר מז"ה. אם לא היו לו דקלים כל עיקר חייב לקנות שני דקלים מאחרים וליתן לו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
אמר לו שדה זו שלדקלים אני מוכר לך אם יש בו דקלים קנה, ואם אין בו דקלים הרי זו מקח טעות ולא קנה. אמר לו שדה זו שהיא בית דקלים אני מוכר לך אע"פ שאין בה דקלים הגיעו שדה הראויה ליטע בה דקלים משמע, ואינו נותן לו אלא השדה בלבד.
המוכר שדה ואמר חוץ מדקל פלוני, רואין אם הוא דקל טוב שעושה פירות וראוי ליהנות בו תולין דקל זה בשייור ששיירו לעצמו, והשאר כולן מכורין, בין הטובים ממנו בין הרעים ממנו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. היה אותו דקל רע שאין בו הנאה כל כך ואינו ראוי לשייור, לא דקל זה בלבד שייר אלא אף כל הטובים ממנו שייר.
אמר לו שדה זו אני מוכר לך חוץ מן האילנות שבו אם אין בו אלא דקלים שייר הדקלים, אין בו אלא גפנים שייר הגפנים, שאף הן קרויין אילנות. היו בו דקלים ושאר אילנות, לא שייר אלא האילנות, שאין דרך בני אדם לקרוא לדקלים אילנות במקום שאר אילנות. וכן אם היו בו גפנים ושאר אילנות, האילנות שייר ולא הגפנים. היו בו דקלים וגפנים, הגפנים שייר ולא הדקלים שהן נקראין אילנות יותר מן הדקלים. כששייר הדקלים לא שייר אלא הדקלים הגבוהין שעולין בהן בחבל, אבל הקטנים שאין צריכין לעלות בהן בחבל אינן בכלל דקלים. וכן כששייר שאר אילנות לא שייר אלא אילן גדול שאין העול יכול לכובשו, אבל אילן קטן שבשעת חרישתו העול כובשו אינו בכלל אילנות ואינו שייור.
<h2>דף ע.</h2>
המוכר שדה לחבירו והיו בו חרובין המורכבין או סדני שקמה ואמר לו הריני מוכר לך שדה זו חוץ מחרוב פלוני חוץ מסדן פלוני, או שאמר חוץ מחצי חרוב פלוני, חוץ מחצי סדן פלוני, אין אומ' הרי השאר מכורין לו ולא שייר אלא זה בלבד, אלא הואיל ואינן בכלל השדה כמו שביארנו הרי זה לא קנה מהן הלוקח כלום, וזה שאמר חוץ מחרוב פלוני או חוץ מחצי חרוב פלוני דנין דבריו ששייר בקרקע עצמו כדמי אותו חרוב או חצי חרוב. וכן האומר לחבירו שדה זו אני מוכר לך חוץ משדה פלוני, או חוץ מחצי שדה פלוני דנין דבריו ששייר בשדה שמכר כדמי אותה שדה פל' או חצי שדה. ורבי' חננאל ביאר, שאם ישאר בשדה שמכר כדי זריעת תשעת קבין שהוא שיעור שדה מכרו קיים, ואם לאו אין מכרו קיים, שהרי מכר לו שדה ואין בו שיעור שדה אחד שמחסר ממנו כשיעור אותן הדמים.
המפקיד אצל חבירו בשטר, ואמר לו החזרתים לך, נאמן ונשבע שבועה שלתורה, מתוך שיכול לומר נאנסו והוא נאמן בשבועת השומרין, אף כשאמר החזרתים לך נאמן בשבועה ואע"פ שהשטר קיים ביד המפקיד.
<h2>דף ע:</h2>
שטר עסקא היוצא על היתומים, הרי בעל השטר נשבע וגובה מחצה, שהעסקא חצייה מלוה וחצייה פקדון, ועל המלוה נאמן בשטרו, שאלו היה אביהן לא היה נאמן לומר פרעתי, אבל על הפקדון אביהן היה נאמן, ובית דין טוענין ליתומים במה שהיה יכול לטעון אביהן.
<h2>דף עא.</h2>
המוכר את השדה אע"פ שאמר היא וכל מה שבתוכה, לא מכר לא את הבור, ולא את הגת, ולא את השובך שבתוכה, בין חרבין בין ישובין, אבל צריך המוכר לקנות לו דרך מן הלוקח להכנס בהן, שהמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך, ואם פירש במכירתו חוץ מאילו, לא הוצרך לפרש כן אלא לשייר לעצמו דרך, ואין צריך ליקח לו דרך. מכר המוכר אילו לאחר ושייר הקרקע לעצמו, אין הלוקח צריך ליקח לו דרך שבעין יפה מכר לו ונתן לו דרך.
כל אילו שאמרנו שאינן מכורין בכלל השדה, כגון גת ושובך, וחרוב המורכב והדומין להם, הרי הן נכללין עם השדה במתנה, שאם נתן שדהו לחבירו במתנה סתם הרי כולם נתונין, לפי שהנותן אינו נותן מפני צורך מעות אלא בנדיבות לב הוא נותן, ועינו יפה ליתן הכל. וכן האחין שחלקו, ונטל אחד מהן שדה בחלקו זכה בכל אילו שבתוך השדה, שהרי חבירו נטל חלקו במקום אחר. וכן המחזיק בנכסי הגר, אם החזיק בשדה זכה בכל אילו שבתוך השדה, שאין מי לעכב על ידיו. וכן המקדיש את השדה, הרי זה הקדיש כל אלה שבתוך השדה, שדעת המקדיש כדעת הנותן. מעשה באחד שצוה בעת מותו ואמר תנו בית זה לפלוני שהוא מחזיק מאה קנקנים, ונמצא שהיה מחזיק מאה ועשרים, אמ' חכמים נותן בעין יפה נותן ולא היה דעתו לשייר בו כלום.
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה הרי זה מכר את התורן שמעלין עליו את הנס, וכן מכר את הנס, ואת העוגין, שהם מגריפות גדולות שלברזל שמשליכין אותם בים לעכב הספינה, וכן מכר המשוטות שמנהיגין בהן הספינה, וכן האסכלא שיורדין בה מן הספינה ליבשה, וכן בית המים שבתוכה. אבל לא מכר העבדים שמשמשין את הספינה, ולא את המרצופין שנותנים בהם פרקמטייא בספינה, ולא את הפרקמטייא שבספינה. ורבינו שמואל פירש שלא חלקו בספינה שהוא מטלטל בין מכר למתנה כדרך שחילקו בשדה, ובזמ' שאמר הספינה וכל מה שבתוכה אני מוכר לך הרי כולן מכורין. ולא מכר הדוגית שהיא ספינה קטנה הנמשכת אחר הספינה הגדולה.
<h2>דף עו.</h2>
ראובן שיש לו שטר על שמעון שחייב ליתן לו כך וכך, ורוצה להקנותו ללוי, ומסרו לתוך ידו, דבר זה מחלוקת בין הגאונים הוא וכגירסות הספרים, יש אומ' שהוא קונה במסירת השטר לתוך ידו, שאותייות נקנות במסירה כשאר החפצים הקטנים שאדם מוסרן לתוך ידו שלחבירו ומסירתן היא הגבהתן, וכך היא שטת מז"ה. ויש אומ' שאין אותייות נקנות במסירה, לפי שאין גופן ממון ואינם אלא לראייה שבהם, ולא קנה עד שיכתוב עליו שטר אחר, ויאמר קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה, ואם מסר ולא כתב, או כתב ולא מסר לא קנה עד שימסור לו השטר שרוצה להקנות לו ויכתוב עליו שטר בעניין זה, ולזה דעתי נוטה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ב'.
<h2>דף עו:</h2>
הספינה ברשות הרבים נקנית במסירה ולא במשיכה, שאין משיכה קונה ברשות הרבים, לפי שאין לאדם רשות להשתמש ברשות הרבים, שאינו עשוי אלא להלך בו בלבד, אבל המשיכה קונה בחצר שלשניהם, שהוא רשות המוכר והלוקח, וכן בקרן זוית הסמוכה לרשות הרבי', ולצידי רשות הרבים, ששניהם ראויים להשתמש שם. היתה הספינה במקום הראוי לקנות במשיכה אינה נקנית במסירה, אלא במשיכה ולא קנה עד שימשוך את כולה. ומז"ה ביאר שאין הספינה נקנית במשיכה אלא ביבשה ולא במים, לפי שאינה נחה על פני המים ואין משיכתה משיכה, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' א', שאף במים משיכתה משיכה היא.
דבר הנקנה במסירה כגון הספינה נקנה ברשות הרבים, שהמסירה קונה ברשות הרבים, וכן בחצר שאינה שלשניהם אבל לא ברשות המיוחד למוכר. שאר המטלטלין, וכן בהמה דקה ובהמה גסה, שאינן נקנין אלא במשיכה אינן נקנין שם, שאין המשיכה קונה אלא במקום שיש לו רשות ללוקח להשתמש שם כגון בסמטא, שהוא קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים, וכן בצדי רשות הרבים, וכן בחצר שיש ללוקח שם שותפות, אבל ברשות הרבים אין לאדם רשות אלא להלך בו ואין משיכה קונה שם, וכן בכל חצר שאין ללוקח שם שותפות, ואם היו המטלטלין ברשות המוכר ורצה הלוקח לקנותם במשיכה לא קנה עד שימשכם לסמטא וכיוצא בה, ואם רצה לקנותם ברשות המוכר שוכר רשותו ממנו והרי הוא כמו חצרו וחצרו קונה לו אע"פ שלא משך. וכן אם היו מטלטלין שלמוכר בסימטא הרי מקומן קנוי למוכר בעודן שם, ואם שכר הלוקח מקומן מן המוכר הרי הן קנויין לו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
אמר לו המקנה לך חזק וקנה ואחז בה הקונה ברשות הרבים קנאה והרי זו מסירה. אמר לו המקנה משוך וקנה, ואחז בה הקונה ברשות הרבים לא קנאה, שהרי הקפיד המקנה שלא להקנות לו אלא במשיכה, ולא קנה עד שימשוך במקום הראוי למשוך. המסירה קונה ברשות הרבים, ובחצר שאינה שלשניהם, משיכה קונה בצידי רשות הרבים ובחצר שלשניהם, הגבהה קונה בכל מקום ואפילו ברשות המוכר.
<h2>דף עז.</h2>
הנותן שדהו במתנה לחבירו, ואמ' לעדים זכו בשדה זה לצורך פלוני, וזכו בו או בקניין או בחזקה, ואחר כך אמר להם כתבו לו שטר אחריות, וכתבו לו שטר בלא קניין, הרי זה יכול לחזור בשטר עד שלא יגיע ליד המקבל, אבל אינו יכול לחזור בשדה שכבר זכו בו והרי השדה קנויה לו בלא אחריות, כמבואר בקונטרס הראייות. אמ' להם זכו בשדה על מנת שתכתבו לו שטר אחריות, הואיל וחוזר בשטר עד שלא יגיע ליד המקבל, חוזר גם בשדה, שהרי תלה השדה בשטר והואיל ובטל השטר בטל קניין השדה. קדם וכתב השטר קודם שזיכה לו השדה, ונתנו העדים השטר לידו, ואחר כך זיכה לו השדה, ואמר לו שיקנה השטר אגב השדה, הרי זה כיון שזכה בשדה נקנה לו השטר בכל מקום שהוא אע"פ שהוא ביד המקנה, לפי שהמטלטלין נקנין אגב הקרקעות, ושוב אין המקנה יכול לחזור לא בשטר ולא בשדה.
<h2>דף עז:</h2>
ואם הקנה לו השטר אגב קרקע כיון שהחזיק הקונה בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום שהוא. ונראה בעיניי שאם כתוב בשטר ששיעבד הלווה עצמו למלוה ולכל מי שיבוא עליו בשטר זה, הרי זה יכול לגבות ממנו כל מי שיבא עליו בשטר זה, ואם בא עליו בשטר זה אדם שלא היה בעולם בשעה ששעבד הלווה עצמו בשטרו אינו יכול לגבות ממנו כלום, שאין אדם יכול לשעבד עצמו למי שלא בא לעולם, כמו שמבואר בגטין בפרק ראשון [י"ג ע"ב] וכן ביארתי שם בקונטרס הראייות.
המוכר את הקרון לא מכר את הבהמות המושכות אותו, מכר הבהמות לא מכר את הקרון, מכר הקרון והיו הבהמות אדוקות בו בשעה שמכרו גם הבהמות מכורות. המוכר את הצמד שהוא העול שצומד את הבקר לחרישה לא מכר את הבקר, מכר את הבקר לא מכר את הצמד, [מכר את הצמד לא מכר את הבקר], ואע"פ שנתן לו על הצמד דמי בקר, שאמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז, ויש שקורין גם לבקר צמד, הואיל ויש שקורין גם כן לצמד (בקר) [צמד] ולבקר בקר, וזה היה לו לפרש בקר ולא פירש, הרי זה לא קנה אלא הצמד לבדו, והדמים היתירים דנין אותם בדרך מחילה ומתנה, שכל אדם יודע שאין הצמד שוה מאתים זוז, ואין אדם עשוי לטעות בכך, אלא נתרצה זה לקנות הצמד במאתים זוז ולמחול לו היתרון.
<h2>דף עח.</h2>
המוכר את החמור הרי זה מכר את המרדעת, ואת האוכף, ואת הקילקי, ואת החבק, אבל לא מכר השק והדיסקייא, שהן כלי משאוי, ולא את הכומני שהוא כלי העשוי למרכבת הנשים, בין שהיו אותן הכלים עליו, בין שלא היו עליו, בין שאמר חמור וכליו, בין שאמר חמור סתם, ואם אמר הוא וכל מה שעליו, והיו אותן הכלים עליו, הרי כולן מכורין, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף עח:</h2>
המוכר את הבור מכר מימיו כדברי מז"ה. ורבינו יצחק פוסק שלא מכר מימיו, וכן נראה בעיניי עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. המוכר את האשפה מכר זבלה. המוכר את הכוורת מכר את הדבורים. המוכר את השובך מכר את היונים.
האומר לחבירו חמור מיניקה אני מוכר לך, מכר את הסייח שלא אמר מיניקה אלא בשביל בנה. אמר לו פרה מיניקה אני מוכר לך לא מכר בנה שלא אמר לו מיניקה אלא בשביל חלבה. וכן אם אמר לו שפחה מיניקה אני מוכר לך, לא מכר בנה, שלא אמר מיניקה אלא שראויה להניק, וכן מבואר בתוספתא [פ"ד ה"ד]. המוכר את השפחה מכר כלים שעליה, אבל לא מכר לא את השירים, ולא את הנזמים, ולא את הטבעות, ולא את הקטלאות שבצוארה, ואם אמר לו שפחה וכל מה שעליה אני מוכר לך, אע"פ שיש עליה כלים שלמאה מנה הרי כולן מכורין, כמו שמבואר בתוספתא [שם ה"ג].
<h2>דף פ.</h2>
הלוקח פירות שובך מחבירו שהן הגוזלות שיוולדו בשובכו בשנה זו, הרי זה מניח לו הלידה הראשונה והלידה השנייה, שיהו צוות לאמם, שאם לא כן יברחו היונים ויאבד זה שובכו. היו בשובך שתי זוגות, זוג האם וזוג הבת ולקח זה הפירות שלאם ושלבת הרי זה מניח לאם לידה אחת בלבד שהרי יש לה עכשיו שתי זוגות זוג הבת הגדולה, וזוג זה שמניח לה, ולבת מניח ב' לידות, שאין היונים מתקיימין בשובך אלא אם יהיו להם שתי לידו' שהן יולדות להיות להן לצוות כמו שביאר מז"ה.
הלוקח פירות כוורת מחבירו והן הלידות שיולידו הדבורים בכוורתו, הרי זה נוטל שלש לידות בזה אחר זה, מכאן ואילך נוטל אחת ומניח אחת, וכך היא שטת רבינו יצחק בפסקיו ושטת רבינו שמואל. לקח ממנו חלות דבש שבכורתו, מניח לו שתי חלות שיהיו לפרנסת הדבורים, והן שתי החלות החיצונות כמו שביאר רבינו חננאל.
הלוקח מחבירו אילנות שלזתים לקוץ אותם לעצי', מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ, ומניח לו שתי גרופיות שהן ענפי זית לנוטען בגזע שיצמח האילן וישוב לאיתנו כמו שביאר מז"ה. בבתולת השקמה מגביה שלשה טפחים מן הקרקע וקוצץ, בסדן השקמה מגביה שני טפחים וקוצץ, בקנים ובגפנים קוצץ מן הפקק ולמעלה, שהוא הקשר התחתון, בדקלים ובארזים חופר ומשריש לפי שאין גזעו מחליף, ושאר האילנות מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ כמו הזתים.
<h2>דף פא.</h2>
הקונה אילן אחד או שני אילנות בתוך שדה חבירו, הרי זה לא קנה קרקע שתחתיהן וביניהן, אלא מקום מטעתן בלבד, שאם מתו נוטע אחרים תחתיהן לפי שבעין יפה מכר לו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. הגדילו האילנות והאריכו ענפיהן לא ישפה אותן בעל השדה לקצוץ הענפים המתגדלים, שהרי ידוע שאין הקרקע שתחתיהן שלבעל האילן. הענפים העולין מן הגזע, בין מן הגזע שהוא למעלה מן הארץ, בין מן הגזע שהוא למטה מן הארץ הרי אילו של בעל האילן, ואינו רשאי בעל האילן להניחם עד שיתפשטו ויאריכו, שמא יתכסו בעפר וייראו כשלשה אילנות, ויאמר לו שלשה אילנות מכרת לי, ויש לי קרקע שתחתיהן וביניהן, לפיכך קוצץ אותם הענפים העולים סמוך לארץ ונהנה בעל האילן מעציהן. הענפים העולים מן השרשים המתפשטין תחתיהן וביניהן הרי הן של בעל השדה, שכל הקרקע שתחתיהן של בעל השדה הוא.
<h2>דף פב.</h2>
וכן הענפים העולין מן הגזע שלדקל סמוך לארץ הרי הן של בעל השדה, לפי שהדקל אין דרכו בכך שאין ענפיו עולין אלא בראשו, ואין דעתו של בעל האילן עליהן.
קנה שלשה אילנות בתוך שדה חבירו, הרי זה קנה קרקע שתחתיהן וביניהן, ואף יש לו רשות בקרקע שחוצה להן כמלוא אורה וסלו, לעמוד שם ללקט פירותיו, לפי ששלשה אילנות הן חשובין שדה והרי הוא כמוכר לו שדה אילן. קרקע שתחתיהן וביניהן הרי הוא חלוט לו לבעל האילנו', והוא רשאי לזורעו כמו שביאר מז"ה, קרקע שחוצה להן כמלוא אורה וסלו זה וזה אינן רשאין לזורעו. הגדילו הענפים שלאלה שלשה האילנות ישפה אותן, ויקוץ אותן שלא יתפשטו יותר ממה שהיו, לפי שקנה קרקע שתחתיהן, ואם יתפשטו הענפים יחזיק בקרקע חבירו, ויש לו לבעל האילנות דרך בשדה חבירו שדורך בשדה חבירו ליכנס לאילנותיו בין שהיו שלשה, בין שהיו שנים, או אחד, לפי שבעין יפה מכר לו ונתן לו דרך.
<h2>דף פג.</h2>
היו אילו שלשה אילנות מקורבין ביותר עד שאין בין אילן לאילן ד' אמות, הואיל והן תכופין כל כך ראויין הן להתלש ואינן חשובין שדה ולא קנה קרקע שתחתיהן וביניהן. וכן אם היו מרוחקין, עד שהיה בין אילן לאילן שש עשרה אמה, הרי הן כמפוזרין ביותר, וכל אילן ואילן לעצמו והרי הוא כאלו מכר לו אחד או שנים, ולא קנה אלא מקום מטעו בלבד.
וכן אם לקחן בזה אחר זה, אע"פ שיש ביניהן מארבע אמות ועד שש עשרה, הרי הוא כאלו קנה אילן אחד או שנים.
כשהוא מודד בין אילן לאילן, אינו מודד מן העיקר הרחב שלמטה, ולא מן הקצר שלמעלה, אלא מן הבינוני הוא מודד. אפילו היו שלשה בדי אילן יוצאין מתחת הקרקע משורש אחד, ומרוחקין זה מזה ד' אמות הרי הן כשלשה אילנות, וקנה קרקע שתחתיהן וביניהן כמו שביארנו.
מכר לו שני אילנות בתוך שדהו ואחד על המצר, או שמכר לו שנים בתוך שדהו ואחד בתוך שדה חבירו, אע"פ שהיה לו קרקע בתוך שדה חבירו, הרי זה ספק אם הן חשובין שדה לקנות קרקע שתחתיהן וביניהן ואם לאו, ומספק לא קנה קרקע.
<h2>דף פג:</h2>
וכן אם היה בור מפסיק בין אילן לאילן, או אמת המים, או רשות הרבים, או תכיפת דקלים הרי זה ספק. מכר בעל השדה הקרקע לאחד והאילנות לאחר, הרי בעל האילנות קנה קרקע שתחתיהן וביניהן, אפי היו שני אילנו', הואיל ושני לקוחות הן, כמו שמכר לבעל הקרקע בעין יפה וקנה חלקו בקרקע משלם, כך מכר לבעל האילנות בעין יפה וקנה הקרקע הצריך להן, וכן ביאר רבינו שמואל בפרק חזקת הבתים. וכן אם מכר הקרקע ושייר אילנות לעצמו, אפילו אם היו שנים או אחד שייר לעצמו קרקע שצריך להן, וכל זה מבואר בפ' חזקת הבתים [ל"ז ע"א], וכן בפרק המוכר את הבית [ע"א ע"א] כמבואר בקונטרס הראייו'.
היו נטועין כשורה שראוי לחרוש ולזרוע קרקע שביניהן הרי זה לא קנה קרקע שתחתיהן וביניהן, עד שיהיו כחצובה שעומדין כשלשה רגלי כסא. לקחן בבת אחת והיה ביניהן מד' אמות עד שש עשרה, והיו נטועין כחצובה הרי זה קנה קרקע שתחתיהן וביניהן, וכל האילנות העומדים באותו קרקע שבין אילו שלשה אילנות שקנה, כולן קנויין לו, ואפי' היה נטוע שם ארז גדול, חוץ מחרוב המורכב וסדן השקמה, כמו שביארנו אצל המוכר את השדה ובלבד שיהא בין אילן לאילן ד' אמות. יבשו אילו שלשה אילנות, או שנקצצו הרי זה יש לו הקרקע כמו שהיה לו.
המוכר ראש בהמה גסה לא מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש, מכר הקנה עם הריאה לא מכר את הכבד, מכר הכבד לא מכר הקנה, אבל בבהמה דקה, מכר את הראש מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש, מכר קנה לא מכר כבד, מכר כבד לא מכר קנה, ובמקום שיש להם מנהג ידוע הכל לפי המנהג.
ארבע מדות במוכרין, מכר לו חטים בחזקת יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו, ואע"פ שמכרן לו בשווייהן ולא נתאנה במקחו, הואיל והתנה לו יפות ונמצאו רעות הרי מקחו מקח טעות, אבל אם בקש המוכר לחזור בו מפני שהוקרו אינו יכול לחזור בו מפני שלא היה טעות אצלו. התנה לו חטין רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו, שיכול לומר סבור הייתי שהן רעות ונמצאו יפות, ולא היה דעתי למכור יפות אפי' בדמים יקרים, אבל הלוקח אינו יכול לחזור בו. רעות ונמצאו רעות, יפות ונמצאו יפות, שניהן אינן יכולין לחזור בהן. מכר לו חטין בחזקת שהן אדומות ונמצאו לבנות, או בחזקת לבנות ונמצאו אדומות, הואיל ושני מינין הן שניהן יכולין לחזור בהן, וכן אם מכר לו עצים שלזית ונמצאו שלשקמה, שלשקמה ונמצאו שלזית, יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין שניהן יכולין לחזור בהן, שאע"פ שהיין יפה מן החומץ יכול לומר אני אין חפצי אלא בחומץ.
<h2>דף פד:</h2>
היה הפשתן מחובר לקרקע, ואמר לו המוכר ללוקח תלוש מן הפשתן כל שהוא כדי ליפות הקרקע, ובשכר שאתחייב לך בו תקנה הפשתן שעליו הרי זה קנה, שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, והקרקע נקנה בכסף והכסף הוא שכרו.
<h2>דף פה.</h2>
המוכר פירות לחבירו ונתנן המוכר לתוך כליו שללוקח קנה, שכליו שלאדם קונה לו בסימטא, ובכל מקום שיש לו רשות להניחו, אבל לא ברשות הרבים, או בחצר שאין לו בה שותפות, שאין לו רשות להניחו שם, וכן ברשות מוכר אין כליו שללוקח קונה לו שם, ואם אמר לו המוכר לך קנה הרי נתרצה להשאיל מקום לכליו כדי להקנות לו וכליו קונה לו. היו הפירות בחצירו שללוקח, חצירו קונה לו, ואע"פ שהיו בכליו שלמוכר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
היו מטלטלין שלמוכר מופקדין ביד אחרים, ואמר לו לנפקד זכה בהן בשביל הלוקח, ורצה הנפקד לזכות לו הרי רשותו קונה לו כאילו היה חצירו שללוקח.
<h2>דף פה:</h2>
משך הלוקח בהמותיו ופועליו שלמוכר הטעונין תבואתו והכניסן לתוך ביתו, אע"פ שפסק עמו למכור לו תבואתו בכך וכך, לא קנה, שאין משיכת הבהמה מועלת לתבואה שעל גבה. פירקן והכניסן לתוך ביתו, או שמשכן בסימטא אחר שפסק עמו קנה, ואע"פ שלא מדד, שהמדידה אינה מעכבת, מדד ולא משך, או שמשך ומדד ולא פסק עמו לא קנה, שהרי יכול המוכר לייקרן כל מה שירצה, ויכול הלוקח לזלזלן כל מה שירצה.
וכן האומר לחבירו כשאמכור קרקע זה לא אמכרנו אלא לך וקנה מידו, והוצרך למוכרו, הרשות בידו למוכרו לכל מי שירצה הוא, ולא קנה הראשון הואיל ולא פסק עמו, כמו שמבואר בפרק אחרון שלע"ז [ע"ב ע"א]. התנה עמו למוכרו לו בכך וכך, והוצרך למוכרו, אם אינו יכול למוכרו לאחרים יותר מזה הסכום אינו יכול למוכרו אלא לראשון, שהרי כבר פסק עמו וקנה מידו וקניינו קיים. מצא למוכרו לאחרים ביותר מזה הסכום, הרי זה מוכרו לאחרים שהרי לא התנה לראשון אלא שאם יבא למוכרו ימכרנו לו בזה הסכום, והרי הוא אין בדעתו למוכרו בזה הסכום, אלא הזוזים היתרים אנסוהו למכור ונמצא קניינו שלראשון בטל לגמרי. התנה עמו למוכרו לו כפי מה שישומו שלשה בני אדם וקנה מידו, הרי הוא כאילו פסק וקניינו קיים, ואם היו השלשה חולקים בשומא הולכין אחר הרוב, הואיל והזכיר שלשה והזכיר גם כן לשון שומא, הרי הן בתורת דיינין והולכין אחר הרוב. אמר לו כפי מה שיאמרו שלשה, או שאמר כפי מה שישומו ארבעה אין הולכין בהן אחר הרוב אלא עד שיסכימו כולן. התנו ביניהן כפי מה שישומו שלשה, ובאו שלשה ושמו, ואמר אחד מהן איני חפץ בשומת אלה, אלא יבואו שלשה אחרים וישומו אין שומעין לו. ואם בא למחות מתחלה קודם שישומו, ואמר איני חפץ באלה אלא באחרים, הרשות בידו שיבררו להם שלשה מדעת שניהם, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק אחרון מע"ז.
וכשם שישראל אינו קונה המטלטלין אלא במשיכה, כך הגוי אינו קונה אלא במשיכה, בין שקנה גוי מישראל בין שקנה ישראל מגוי.
<h2>דף פו.</h2>
חפצים קטנים שדרך בני אדם להגביהן אינן נקנין במשיכה אלא בהגבהה והגבהה קונה בכל מקום ואפילו ברשות המוכר.
הגונב כיס בשבת אע"פ שהוציאו לרשות הרבים שהוא חייב מיתה, אין המיתה פוטרתו מן התשלומין לפי שכבר נתחייב בתשלומין מעת שהגביהו ברשות בעליו קודם שיוציאנו לחוץ ויבא לידי איסור שבת, והוא שלא הגביהו על דעת להוציאו אלא לגונבו ועמד ואחר כך הוציאו, אבל אם מתחלה הגביהו על דעת להוציאו והוציאו הרי עקירה ראשונה היתה לצורך הוצאת שבת, וכל התשלומין שחלו עליו בין עקירה להנחה איסור שבת פוטרו מהן. וכן אם היה מגרר הכיס ויוצא עד שהוציאו לרשות הרבים, וקיבלו תוך ידו, והיה ידו סמוך לאסקופת הבית בתוך ג' טפחים, שלא הוצרך להגביהו בידו האחרת אלא הביאתו לתוך ידו השנייה דרך גרירה, הרי זה פטור מן התשלומין שהרי לא הגביהו ולא קנאו להתחייב בתשלומין עד שהוציאו לרשות הרבים לתוך ידו השנייה, והרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת והמיתה פוטרתו מן התשלומין, שאין אדם מת ומשלם, והוא שהיה אותו הכיס דבר כבד שדרך בני אדם להוציאו לפעמים בגרירה, אבל אם היה דבר קל אין דרך להוציאו בגרירה והרי זו הוצאה כלאחר יד, ואין בו חייוב שבת כל עיקר, וכל זה מבואר בפרק ואילו נערות [כתובות ל"א ע"ב]. אף כשהיה הכיס דבר כבד והוציאו דרך גרירה, לא אמרו שאיסור שבת פוטרו מתשלומי הכיס, אלא כשאין הכיס בעין שהשליכו בנהר, אבל אם היה הכיס בעין הרי הוא ברשות בעליו בכל מקום שהוא כמו שמבואר בפ' בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ב ע"א]. וכן לא אמרו איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחת, אלא כשהיה בכיס חתיכת כסף, ומוציא כל הכיס עם כל החתיכה בבת אחת, אבל אם היו דינרין בכיס הרי הדינרין באין לתוך ידו עם מקצת הכיס, או כולן או מקצתן, וקצת הכיס עומד בפנים, והרי הוא מתחייב על הדינרין שבאו לידו עד שלא יצא כל הכיס ועל השבת אינו מתחייב עד שיצא כל הכיס כולו, ואפי' הפתילים שלו כמו שמבואר בפרק המצניע [שבת צ"א ע"ב]. הזורק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע, או שהעביר סכין ברגליו מתחלת ארבע לסוף ארבע, וקרע שיראין בהליכתו פטור, שאיסור שבת ואיסור תשלומין באין עליו כאחת, ואפילו אם היה שוגג באיסור כמו שמבואר בפרק ואילו נערות [כתובות ל"א ע"א].
<h2>דף פו:</h2>
הלוקח פשתן מחבירו לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום, לפי שהפשתן דרכו לעשותו חבלים קטנים, שדרך בני אדם להגביהן, ודברים שדרכן בהגבהה אין נקנין במשיכה אלא בהגבהה.
בהמות דקות אע"פ שהם קטנים כעין גדיים וטלאים, אין דרך בני אדם להגביהן לפי שהן נסרכין ברגליהן, ודרכן במשיכה והן נקנין במשיכה.
וכן האומר לחבירו כור תבואה אני מוכר לך בל' סלעים, והיה מודד לו כל שעה והולך, שהכור יש בו ל' סאין, ואע"פ שמשך הלוקח עשרים ותשע סאין, יכול המוכר לחזור בסאה אחרונה, שהרי כל הכור מכר לו והרי לא משך כל הכור. אמר לו סאה בסלע אני מוכר לך, כל סאה וסאה שמשך קנה, אמר לו כור בל' סאה בסלע לשון אחרון עיקר וקנה כל סאה וסאה.
<h2>דף פז.</h2>
המוכר יין ושמן לחבירו והוקרו, ורצה המוכר לחזור בו, או שהוזלו ורצה הלוקח לחזור בו, אם היתה המדה שלסרסור, או שלאדם אחר שהשאילה להם, עד שלא נתמלאת המדה הרי היא ברשות מוכר ושניהם יכולין לחזור בהם, משנתמלאת המדה הרי היא ברשות הלוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו, והוא שהיתה בסמטא או בכל מקום שראוי לקנות בו כליו. היתה המדה שלמוכר אע"פ שנתמלאת המדה הרי היא ברשות מוכר, היתה המדה שללוקח אע"פ שלא נתמלאת המדה ראשון ראשון קנה. בד"א כשהיו שנתות וסימנין למדה, שיש בה סימן עד לוג, עד שני לוגין וכיוצא בהן, ופסק עמו המוכר למכור לו כל לוג בכך וכך, ומן הלוג הראשון קנה, אבל אם לא היו שנתות למדה, עד שלא נתמלאת המדה לא קנה, ואפילו אם היא שללוקח שהרי כל המדה מכר לו, ועד שלא יגיע שיעור כל המדה לכליו לא קנה.
המוכר שמן לחבירו חייב להטיף לו עד שלש טפין, ואם הרכין אחר כך המדה ומיצת הרי הוא אותו המיצוי שלמוכר, שכבר נתייאש ממנו הלוקח. החנוני אינו חייב להטיף שלש טפין, לפי שהוא טרוד למכור לאחרים. ומעשה בחכם אחד שהיה מוכר יינו וממלא הרבה מדות שישקוט היין מרתיחתו, ואעפ"כ נתרבה יינו מרוב הלקוחות שהיו דוחקין, ולא היה יכול להזהר מן הרתיחות, וכן חבירו נתרבה שמנו ממיצוי המדות, והביאו אותו הריבוי בירושלם אצל הגזברים שלהקדש, ואמרו להם אין אתם צריכים, שהרי הוא שלכם, אלא הואיל ואתם מחמירים על עצמכם, לכו ועשו בו צרכי רבים שהם בורות שחין ומערות, וזה מבואר ביום טוב בפרק אין צדין [ביצה כ"ט ע"א].
<h2>דף פז:</h2>
השולח בנו קטן אצל החנוני, ונתן לו פונדיון שהוא שני איסרין כדי שיביא בו באיסר אחד שמן ואיסר אחד יביא לו מטבע, ונתן כמו כן צלוחית ביד בנו שיביא בו השמן, ומדד לו החנוני שמן באיסר ונתן לו גם כן איסר אחד מטבע, ושיבר הקטן את הצלוחית עם השמן, וגם איבד את האיסר, הרי זה החנוני חייב על השמן וגם על האיסר שלא שלחו אביו אלא להודיעו שישלח לו שמן, אבל לא היה לו לחנוני לשלוח לו על ידי הקטן, ופטור החנוני על הצלוחית אע"פ שנטלה מיד הקטן ומדד לתוכה, שהרי כמו שנטלה כך הוא מחזירה לידו, ואם לא חשש בעל הצלוחית על שמירתה שהרי מסרה ביד הקטן אין החנוני חייב לחוש עליה, אבל השמן והאיסר אע"פ שלא חשש השולח על שמירת הפונדיון שמסרו ליד הקטן, חייב החנוני על שמירת השמן שלו, ועל שמירת האיסר שלו שהוא ממונו, ואע"פ שכך היא דומה שמירת האיסר כמו שמירת הפונדיון כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף פח.</h2>
נטל החנוני את הצלוחית ומדד בה לאחרים, הואיל ונשתמש בה שלא מדעת הבעלים הרי הוא כגזלן עליה וחייב החנוני באונסיה עד שיחזירנה ליד הבעלים, ואם שברה הקטן החנוני חייב.
האומן שתופש כלים לפניו כדי למוכרן, והיו דמיהן קצוצין כל כלי בכך וכך, ובא אחד ונטל אחד מן הכלים כדי לבודקו שאם ייטב בעיניו יקחנו, הרי הוא קנוי לו עד שעה שיחזירנו, ואין המוכר יכול לחזור בו ולבטל מקחו. וכן אם הקדישו המוכר אינו מוקדש, שהרי הוא תופשו למוכרו ודמיו קצוצין, והלוקח קנאו בהגבהה אם ייטב בעיניו, ואם נאנס ביד הלוקח חייב באונסיו שהרי הוא כשלו עד שיחזירנו.
וכן הלוקח בשר מבית הקצב שדמיו קצוצין, מעת שהגביהו הרי הוא ברשותו וחייב באונסיו, והוא שהיה רוצה לקנות את כולו, אבל אם היה רוצה לקנות קצתו אינו חייב באונסיו אלא על מה שרוצה לקנות. בד"א כשהיה אותו המקח חריף לימכר, שהנאה היא ללוקח לקנותו, אבל אם היה מקח בינוני אינו קנוי לו, ואין הלוקח חייב באונסיו עד שיתרצה לקנותו, כמו שמבואר בפרק ארבעה נדרים [ל"א ע"א]. סרסור הלוקח מזה ומוכר לזה, אם נשברה לו המדה אחר שקנה מן המוכר והפסיד מה שבתוכה, כל ההפסד שלו שהרי ברשותו היא עד שיקנה ללוקח.
ירא שמים שרוצה לקיים בעצמו ודובר אמת בלבבו, כיון שגומר בלבו על המקח ראוי לו לקיים גמר לבו. ומעשה בחכם אחד שהיה יושב וקורא קריית שמע, ובא אדם אחד לפניו ואמר לו רצונך לתת מקח זה בכך וכך, ולא השיבו, כסבור הלוקח שלא היה חפץ לתתו בכך עד שהוסיף עליו דמים מרובים. אחר שגמר החכם תפלתו לא רצה לקבל אלא כפי דמיו הראשונים שכבר גמר בלבו לתת לו בכך.
הסיטון שהוא הקונה פירות מבעלי בתים ומוכר לחנוני מקנח מדותיו אחת לשלשים יום, ובעל הבית שמוכר לפרקים אחת לשנים עשר חודש והחנוני מקנח מדותיו פעמיים בשבת, לפי שמרבה למדוד בהן והשייורין נקרשין לתוכן וממעטין המדות. וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת, ומקנח המאזנים על כל משקל ומשקל. בד"א כשמודד או שוקל דבר לח, אבל ביבש אינו צריך. וחייב להכריע לו טפח, ובמקום שנהגו שלא להכריע ושוקלין עין בעין נותן לו גרומיו, שמוסיף לו עשירית ליטרא לעשרה ליטרין, שהוא אחד ממאה בלח, אבל ביבש הרי הוא ספק בתלמוד, אם מוסיף לו עשירית ליטרא לעשרים ליטרין שהוא אחד ממאתים, או אם מוסיף אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין שהוא אחד מארבע מאות, ותוספת זו מן התורה שנ' [דברים כ"ה] אבן שלימה וצדק, אמרה תורה צדק משלך ותן לו.
<h2>דף פח:</h2>
מקום שנהגו למדוד במדה דקה לא ימדוד בגסה, בגסה לא ימדוד בדקה, לגדוש אינו רשאי למחוק, ואע"פ שרוצה לפחות בדמים, מקום שנהגו למחוק אינו רשאי לגדוש ואע"פ שרוצה הלוקח להוסיף בדמים, שנ' איפה שלימה וצדק. וכן אין מעיינין במקום שמכריעין ואע"פ שרצה המוכר לפחות בדמים שנאמר אבן שלימה וצדק.
<h2>דף פט.</h2>
מעמידין אגרדמים על המדות, שהוא אדם הממונה לבדוק המדות, וכן לשערים מפני הרמאין, שמביאין פירות רעות ונותנין יפות מלמעלה למכור הרעות בחזקת יפות, והממונה בודקן שלא ימכרו הרעות בשער היפות.
המבקש לשקול לו שלשה רביעי ליטרא, אל יאמר לו שקול לי שלשה רביעי ליטרא רביע רביע, כדי ליתן לו שלשה הכרעות, אלא שוקל לו ליטרא ונותן רביע ליטרא עם הבשר, וכן המבקש לשקול עשרה ליטרין, אל יאמר לו שקול לי אחת אחת והכריעה, אלא שוקל עשרה בבת אחת והכרעה אחת לכולן. המבקש ליטרא שוקל לו ליטרא, וכן חצי ליטרא, או רביע ליטרא, ואין עושין משקל בפחות מרביע ליטרא.
המאזנים הגדולים ששוקלין בהן ברזל ונחשת וכיוצא בהם, הנפש שלהם שהוא הברזל החלול שהלשון זקוף לתוכו, ראוי להיות באויר שלשה טפחים, שיהא תלוי בחבל, וכפות המאזנים יהיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים. הקנה שלמאזנים יהא ארוך שנים עשר טפחים וכן החוטין שלהם. מאזנים שלצמרים ושל זגגים, נפש שלהן ראוי שיהיה תלוי באויר שני טפחים, והכפות גבוהות מן הארץ שני טפחים, והקנה תשעה טפחים, וכן החוטין. מאזנים שלחנוני ושלבעל הבית, נפש שלהן תלוי באויר טפח, והכפות גבוהות טפח, והקנה ששה טפחים, וכן החוטין. שלצורפים ושלשולחנים, נפש שלהם תלוי באויר שלש אצבעות, והכפות גבוהות שלש אצבעות, והקנה והחוטים שלהם לא נתנו בהם שיעור.
<h2>דף פט:</h2>
אין עושין משקולות שלמיני מתכות שהן נשחקין והולכין, אבל עושין שלצונמא שהוא אבן חזקה, ושלזכוכית. אין עושין מחק למחוק בו המדה, לא שלדלעת מפני שהוא מיקל, ולא שלאבר מפני שהוא מכביד, אבל עושה הוא שלאגוז, ושלזית, ושלשקמ', ושלאשכרוע. ואין עושין מחק צדו אחד קצר וצדו אחד עבה, ולא ימחוק מעט מעט מפני שמפחיתו ללוקח, ולא ימחוק בבת אחת מפני שמפחיתו למוכר, ועל כל אלה ראוי לחכם להזהיר ולדרוש ואין לחוש שמא ילמדו הרמאין שנ' [הושע י"ד] כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
הרבה הקפידה תורה על המדות ועל המשקלים, שנ' [ויקרא י"ט] לא תעשו עול במשפט, במדה זו מדת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח שהן נשחקים ונפחתי', ובמשורה שלא ירתיח. והלא דברים קל וחומר, ומה משורה שהיא אחת משלשים ושלשה בלוג הקפידה תורה עליו, הין, וחצי הין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, לוג, וחצי לוג, ורביעית הלוג, על אחת כמה וכמה. קשה עונשן שלמדות יותר משלעריות, שהעריות אע"פ שעונשן גדול אפשר בתשובה, אבל המדות אי אפשר בתשובה, שהרי גזל את הרבים ואינו יודע למי ישיב, ואין תשובתו תשובה מעולה. לא יעשה אדם מדה חסירה או יתירה בתוך ביתו, ואפי' אם ייחדה עביט שלמימי רגלים, שמא ירחצנה וימדוד בה. ובמקום שאין מודדין אלא במדות החתומות בחותם הממונה מותר, שהרי לעולם אין מודדין בה בלא חותם.
<h2>דף צ.</h2>
עושה אדם סאה, תרקב, שהוא חצי סאה, וחצי תרקב, קב, וחצי קב, ורובע קב, תומן שהוא שמינית הקב, ושיעורו ג' בצים. וכן חצי תומן שהוא ביצה ומחצה, וכן עוכלא שהוא אחד מחמשה ברובע הקב. אבל לא יעשה מדה שלשני קבין שמא יתחלף בחצי תרקב שהוא קב ומחצה, שעשויין בני אדם לטעות הרביע במדות הגדולות.
ובמדת הלח עושה אדם הין, וחצי הין, שלישית ההין, ורביעית ההין, לוג, וחצי לוג, רביעית, ושמינית הלוג, וחצי שמינית, וזה הוא קורטוב, אע"פ שראוי לטעות בין שלישית ההין לרביעית ההין, הואיל והיו במקדש למדת הנסכים עושין אותן במדינה.
בני העיר שבאו להוסיף על המדות אין מוסיפין עליהן יותר משתות. וכן אם באו להוסיף על המטבע אין מוסיפין עליו יותר משתות, אבל אם באו לעשות מדה חדשה בפני עצמה שאין שם הראשונה עליה הרשות בידן.
החנוני הלוקח יינות שמנים וסלתות להשתכר בהן בשוק, אל ישתכר יותר משתות, ואין משתכרין פעמיים בבצים למכור אותם תגר אחד לתגר אחר, ומשתכרין בהן שניהן, וכן התגר הראשון לא ישתכר בהם פעמיים לעשות מן האחד שנים.
<h2>דף צ:</h2>
אין אוצרין פירות בארץ ישראל דברים שיש בהן חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות, אבל כמון תבלין ופלפלין מותר. בד"א בלוקח מן השוק, אבל לכונסם משדותיו מותר, ואף הלוקח מן השוק מותר לאצור לצורך שלש שנים, ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית, ובשני בצרות אפי' חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים.
אין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ דברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות, שמנים, וסלתות, וכשם שאין מוציאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, כך אין מוציאין בארץ ישראל עצמה מאיפרכייא לאיפרכייא, כגון מארץ יהודה לארץ הגליל.
<h2>דף צא.</h2>
וכן אין משתכרין בארץ ישראל בדברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות, שמנים, וסלתות, ובמקום (שראוי) [שמצוי] רוב יין ושמן מותר להשתכר ביין ושמן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
יין ושמן שהוזלו בארץ ישראל, עד שעמד הנמכר בעשרה, והוזל עד ששה, הרי זו מדת פורענות, שבעלי בתים משתכרין בהן וזה הוא חיותן, ומתפללין ומתריעין עליהן כשאר מיני פורענייות, וכן כלי פשתן שהוזלו בבבל, שרוב משאן ומתנן בהן והן חיותן.
אין יוצאין מארץ ישראל לחוצה לארץ, אלא אם כן עמדו סאתים בסלע, אימתי בזמן שאינו מוצא לקנות, אבל אם מוצא לקנות אפי' סאה בסלע לא יצא, ואם היו מעות ביוקר שאין הריוח מצוי, אפי' ארבע סאין בסלע יצא.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, אפי' זרע פשתן שרובו לזריעה, אין המוכר חייב באחריותן, שיכול לומר המוכר לאכילה מכרתיו לך, או לרפואה, ואע"פ שרובו לזריעה אין מוציאין ממון מיד המחזיק בו על פי טענת הרוב, ואם לא פרעו הלוקח אינו חייב לפרעו, ואם היו חטין אע"פ שלא פרעו חייב לפורעו, לפי שסתם חטין לאכילה הן ואין ללוקח שום טענה עליהם כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
היו זרעוני גנה שאינן נאכלין, כגון זרע כרובים ולפתות וכיוצא בהם, אע"פ שפרעו לוקח למוכר חייב להחזיר לו מעותיו, שהרי אינן ראויין אלא לזריעה ולזריעה לקחן, והואיל ולא צימחו מקחו מקח טעות היה, ואין משלם לו הפסד ההוצאה שהוציא עליהן אלא דמי הזרע בלבד.
המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ואינו ראוי לחרוש בו, רואין בית דין הלוקח הזה, אם אין דרכו לקנות אלא לחרישה הרי מקחו מקח טעות, שזה אינו ראוי לחרישה ומחזיר לו מעותיו. וכן אם היה שור לחרישה שווה מאתים זוז, ולשחיטה שווה מאה זוז, וזה נתן לו מאתים זוז, הדבר ידוע שלחרישה קנאו וכשהזכיר לו שור סתם לחרישה היה דעתו והרי מקחו מקח טעות ומחזיר לו מעותיו. היה דרכו שלזה לקנות שוורים לחרישה ולשחיטה, כגון שהיו לו שדות שרגיל לקנות בהן שורים לחרישה, וגם היה עשיר שרגיל לקנות לשחיטה, וגם הדמים היו דמי השחיטה כדמי החרישה שהיה הבשר ביוקר. ואין לברר הדבר אם לחרישה קנאו אם לשחיטה קנאו, הרי זה יכול לומר לו המוכר לשחיטה מכרתיו לך, ואינו חייב להחזיר לו מעותיו, ואע"פ שהיו המעות מצויות בידו, ואע"פ שרוב שוורים לחרישה הן, אין מוציאין ממון מיד המחזיק בו על פי טענת הרוב, ואם לא פרעו הלוקח למוכר אינו חייב לפורעו, הואיל והוא מוחזק במעות יכול לומר לחרישה קניתיו שרוב שורים לחרישה הן, ומקחי מקח טעות.
<h2>דף צב:</h2>
השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה, מה שאכל אכל ויחזיר להם הדמים, מה שלא אכל יחזיר הלוקח את הבשר והמוכר יחזיר הדמים. מכרו הלקוחות הבשר לגוים, או שהטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי טריפה בזול, והמוכר מחזיר להם מותר הדמים. וכן המוכר יין ונמצא יין נסך, מה ששתו שתו ויחזיר להם המוכר הדמים, כמו שמבואר בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ז ע"א].
המוכר בהמה לחבירו ושחטה ונמצא נקב בבני מעים, הוגלד פי המכה בידוע שהיה נקב זה שלשה ימים קודם שחיטה, ואם לא עברו עליו שלשה ימים למקחו הרי מקחו מקח טעות, לפי שכבר היתה טריפה בשעה שמכרה לו, לא הוגלד פי המכה, או שהוגלד וכבר עברו עליו שלשה ימים למקחו הרי זה ספק אם ברשות מוכר נטרפה, או ברשות לוקח נטרפה והמוציא מחבירו עליו הראייה וזה מבואר בפרק ואילו טריפות, ונראה בעיניי שראוי לומר בזה הכל כמנהג המדינה.
המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביסטס שהוא גונב נפשות הגיעו, ואע"פ שלא פרעו חייב לפורעו, שסתם עבדים כך הם, נמצא לסטים מזויין שהוא הורג נפשות שסופו ליהרג, או שהיה מוכתב למלכות להריגה הרי זה מקחו מקח טעות ואע"פ שפרעו חייב להחזיר לו מעותיו. נמצאו בו מומין מקחו קיים, שאם היו מומין שבגלוי הרי רואה אותם ומתרצה בהן, ואם היו מומין שבסתר אין דרך אדם להקפיד עליהן, שאינו צריך בו אלא למלאכתו וזה מבואר בפרק אע"פ [כתובות נ"ז ע"ב].
<h2>דף צג:</h2>
המוסר סעודה לחבירו וקלקלה, משלם לו דמי סעודתו, ואינו משלם לו דמי בושתו ודמי בושת אורחיו.
המוכר תאנים לחבירו והיו בהם מתליעות הרי זה מקבל עליו עשר מתליעות למאה.
<h2>דף צד.</h2>
המוכר פירות לחבירו, אם היו חטים מקבל עליו רובע קב קטנית לסאה, שהוא אחד מעשרים וארבעה, ואם היו שעורים מקבל עליו רובע נישובת לסאה, עדשים מקבל עליו רובע עפרורית לסאה, לפי שהעדשים אין קוצרין אותן אלא עוקרין אותן ודרכן להיות בהן עפרורית, אבל החטין אין דרכן בעפרורית לפיכך אין מקבל בהן רובע עפרורית, אם היה פחות מרובע מקבל, במקום שיש להם מנהג ידוע עושין כפי המנהג. הבורר צרור מגורנו שלחבירו נותן לו דמי חטין, שהרי היה מוכרו בכלל חטין אם היה פחות מרובע לסאה, ולערב לכתחלה אינו רשאי.
היה התערובת יותר מן השיעור, והוצרך לנפותו בנפה כדי למעטו, הואיל ובא לנפות חייב לנפות הכל, לפי שדרך התערובת להיות מצוי בזה השיעור, וביותר מכן אינו מצוי, ואם נמצא יותר נכר הדבר שהוא עירבו, הואיל והוא עירבו קנסו אותו חכמים לנפות את הכל, לפיכך אם הדבר ידוע שלא עירב הוא אין קונסין אותו בשלו אלא מנפה המותר ומניח כשיעור.
<h2>דף צה.</h2>
אמר לו מרתף זה ולא הזכיר יין אפילו כולו חומץ הגיעו. מכר לו חבית שליין, ואמ' לו חבית שליין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה, שכל יין החבית אחד הוא.
<h2>דף צה:</h2>
מכר לו מרתף שליין שיש בו הרבה חבייות, אם אמר לו מרתף שליין למקפה נותן לו יין שכולו יפה, שאינו ראוי למקפה אלא יין יפה.
אמר לו מרתף שליין ולא אמר למקפה, או שאמ' לו מרתף זה שליין למקפה, נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר חביות קוססות למאה, אמר לו מרתף זה שליין ולא אמר למקפה אפילו כולו קוסס הגיעו, והקוסס הוא יין שמתחיל להחמיץ מעט, ומוציאין אותו למוכרו בחנויות, הואיל ואמר זה יין כמות שהוא משמע.
יין קוסס שריחו חומץ וטעמו יין הרי הוא כיין לכל דבר, ומברכין עליו בורא פרי הגפן, ואם היה מתחיל חימוצו להתחזק עד שמוציאין אותו למוכרו בקרונות שלעיר כדי למוכרו מהרה, הרי הוא כחומץ ומברכין עליו שהכל.
<h2>דף צו.</h2>
המניח את הפירות לתקן בהן שאר פירותיו, שאומר על שאר פירותיו מעשרות שלאילו יהיו באותן הפירות המונחין, הרי זה מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ואם מצאן אחר זמן שאבדו, הרי זה חושש עליהן שמא משעה שסילק ידיו מהן התחילו להתקלקל, ומשנתקלקלו אינו יכול לתקן בהן שאר פירותיו. ובשלשה פרקים צריך אדם לבדוק את יינו, שהניחו לתקן בו שאר יינותיו, בקדים שלמוצאי החג, שהוא אחר התקופה, ובהוצאת סמדר ובשעה שמתעבה הבוסר שראוי לסוחטו ולהוציא מימיו, לפי שדרך היין להתקלקל באילו הפרקים וזה מבואר בפרק כל הגט [גיטין ל"א ע"א].
המוכר חבית שליין לחבירו, ואחר כך נמצא חומץ ואינו ידוע אם ברשות המוכר החמיץ או אם ברשות הלוקח החמיץ, הרי זה ברשות לוקח שטילטולו שללוקח שטילטלו ונשאו על כתיפו גרם לו להחמיץ, ואם היה שכר אין הטלטול קשה לו, ואם נמצא חומץ תוך שלשה ימים למכירתו הרי הוא ברשות מוכר, שאין חומץ שליין מתקלקל בפחות משלשה ימים, וברשות מוכר נתקלקל ולא הכירו בו מפני שלא טעמו אותו עד עכשיו, והרי מקחו מקח טעות וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו. נמצא חומץ לאחר שלשה ימים אינו מחזיר לו מעותיו. ונראה בעיניי שאם לא פרעו עדיין הלוקח למוכר אפי' אחר שלשה ימים יכול לומר לו הלוקח שמא ברשותך החמיץ, ועל המוכר להביא ראייה שיין היה בשעה שמכרו לו כמבואר בקונטרס הראייות בראיית א'.
<h2>דף צו:</h2>
אחד שכר תמרים, ואחד שכר שעורים, ואחד שמרי יין, אע"פ שיש בהם טעם יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, ואם היה בהן רביע שליין, כגון שנתן בשמרים שלש מדות שלמים והוציא ארבע הרי זה יין מזוג ומברכין עליו בורא פרי הגפן, פחות מן הרביע מברכין עליו שהכל.
<h2>דף צז.</h2>
שמרים שלתרומה שנתן בהם מים וקלט טעם השמרים, המשקה הראשון והשיני היוצא מהם אסור לזרים והשלישי מותר, ואם היו שלמעשר שיני הראשון אסור והשיני מותר, ואם היו שלקדשי בדק הבית המשקה השלישי אסו' והרביעי מותר, אע"פ שיש בו טעם יין, ואם היו שמרים שלנסכים שקדושין קדושת הגוף כל משקה היוצא מהן אסור.
כל יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן, ראוי לקדש עליו ולברך עליו ברכת המזון, חוץ מן היין שריחו רע, ומן היין המגולה שסיננו אותו מפני סכנת הארס, משום שנ' [מלאכי א'] הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך.
<h2>דף צז:</h2>
הלוקח קנקנים בשרון, שהוא מקום שעושין בו הקנקנים, הרי זה מקבל עליו למאה עשר סדוקות, והוא שיהיו נאות במלאכתן כמו השאר, ומגופרות בגפרית להחזיק סדקיהן, אלא שאינן מתקיימות כמו השאר, ואם נמצא יותר מעשר למאה מחזיר לו את השאר היתירים על עשר ונוטל הדמים היתירים ממנו, אבל העשר אינו מחזיר כמו שביאר רבינו שמואל.
היה ידוע שהיה יין בשעה שמכרו לו ואחר כך החמיץ, אינו חייב באחריותו, אע"פ שידוע שיין זה דרכו להחמיץ לא היה לו ללוקח להשהותו עד שיחמיץ.
<h2>דף צח.</h2>
אמר לו יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו יין עד העצרת, ואם נתקלקל עד העצרת חייב באחריותו, שאין דרך היין המבושם להתקלקל אלא מן העצרת ואילך בהתגבר החום. התנה למכור לו יין ישן נותן לו יין משלאשתקד, ואם התנה לו יין מיושן, נותן לו יין שלשלש שנים, והוא שיתקיים בשנה שלישית עד חג הסוכות.
התנה לו המוכר למכור לו יין למקפה, להטעים בו מיני תבשילין הרי ידוע הוא שעתיד להשהותו, ואם ידוע שדרכו להחמיץ והחמיץ, חייב באחריותו ומחזיר לו מעותיו, ואם אינו ידוע שדרכו להחמיץ אם עירה אותו הלוקח בקנקניו, יכול לומר לו המוכר העירוי שלך גרם לו להחמיץ ואינו חייב באחריותו, אבל אם לא עירה אותו הלוקח בקנקניו הרי מאליו החמיץ ומקחו מקח טעות שהרי לא היה ראוי להשהותו למקפה.
המוכר חבית שליין לחנוני על דעת למוכרו בפרוטרוט וליתן לו הדמים שפסק לו, והחמיץ כשמכר החצי או השליש, הרי המוכר מקבל ממנו מה שהחמיץ, לפי שברשותו החמיץ, ואם פשע בו החנוני כגון ששינה הברזא שלו ועשה הברזא במקום אחר, ויש לומר שינויו גרם לו, או שהגיע יום השוק, והיה יכול להוליכו שם למוכרו ולא הוליכו החנוני חייב עליו. המקבל חבית שליין מחבירו להוליכו ולמוכרו במקום ידוע, ובעוד שהיה מוליכו נזדלזל היין, או החמיץ, הרי זה באחריות המוכר, שהרי על דעת כן נתנו לו להוליכו שם, וכל אונס שיארע בו עד שיוליכנו שם הוא למוכר, כמבואר בקו' הראייו' בראיי' ב'.
<h2>דף צח:</h2>
המוכר מקום לחבירו לעשות לו שם בית, או שקבל לבנות לחבירו בית בקרקע שלו, אם היה בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו בונה בית שלארבע אמות על שש. וכן אם היה רוצה לעשות רפת בקר עושה לו כזה השיעור. ואם אמר לו בית סתם עושה לו בית קטן שלשש אמות על שמונה, שאין דרך לבנות בית בפחות מכן, ואם אמר לו בית גדול עושה לו בית שלשמונה אמות על עשר. ואם אמר לו טריקלין שהוא כעין בית מרווח העשוי לטייול ולתענוג, ויש בחלונותיו מיני בשמים למושב אנשים חשובים, עושה לו עשר אמות על עשר ורומו שלכל בית ובית כחצי ארכו וכחצי רחבו, כבניין ההיכל שהיה ארכו ארבעים ורחבו עשרים ורומו שלשים. התנה לו לעשות תרבץ, שהוא מקום תענוג שעושין לפני הבירות הגדולות, עושה לו שתים עשרה אמות על שתים עשרה אמות.
<h2>דף צט.</h2>
מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ, וזה עושה לו פותחת לעצמו בבור וזה עושה לו פותחת לעצמו בבור, כדי שלא יוכל בעל הבית ליקח ממימי הבור וגם בעל הבור לא יוכל ליקח מים מבורו בלא דעת בעל הבית שלא יכנס בלא לו ויחשדנו זה מאשתו.
<h2>דף צט:</h2>
מי שיש לו גנה לפנים מגנתו שלחבירו, נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין, ואין מכניס לתוכה תגרים למכור להם ירק, ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת, החיצון זורע את הדרך, ואם ניאותו ביניהן לתת לו דרך מן הצד, נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה, ומכניס לתוכה תגרים, ונכנס מתוכה לשדה אחרת, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.
האומר לחבירו אמה בית השלחים אני מוכר לך בתוך שדי נותן לו שתי אמות לתוכה, שהמים נמשכין בה מן הנהר ומימיה מרובין, ואמה אחת מכאן ואמה אחת מכאן לתקן אגפיה. אמר לו אמה בית הקילון אני מוכר לך, שהיא נמשכת מן הבאר שדולין ממנה בקילון, נותן לו בתוך שדהו אמה אחת לתוכה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה, ואותן אגפיים בעל השדה נוטען, אבל לזורען אינו רשאי לפי שהזרעים מחלחלין את הקרקע ומפילים האגפיים, ובעל האמה אין לו רשות באגפיים אפי' לנוטען, ואם כלו האגפיים מתקנן מעפר אותה השדה שעל מנת כן קיבל עליו בעל השדה.
מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, ונטלה ונתן להם מן הצד הרי זה לא עשה כלום במה שנטל, שאין כל הרבים מתרצים בחילוף זה, שיש מהן שהדרך הראשון קרובה לו והדרך השיני רחוקה ממנו, והדרך שנתן להם מן הצד הרי היא נתונה, ואינו יכול לחזור בו, שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו, הואיל והחזיקו בו ברשות הבעלים הרי הפקירו להם. בד"א כשהחזיקו בו כדרך שמחזיקים בקרקע, שעושין שום תיקון בקרקע כדי להלך בו, אבל אם החזיקו בו בהלוך אין הקרקע נקנית בהלוך, ואם היה שביל שלכרמים הרי הוא נקנה בהלוך הואיל ומתחלתו נעשה להלוך, בין שהחזיקו בו רבים בין שהחזיק בו שום אדם מחבירו המקנהו לו, והרבים שאבדה להם דרך בשדה אחד וביררו להם דרך מה שביררו ביררו.
<h2>דף ק.</h2>
המוכר שביל לחבירו בתוך שדהו, אם אין לו מחיצות מכאן ומכאן אין לו אלא כדי הלוכו בלבד, פרסה אחר פרסה, ואם בא לעשות לו מחיצות, נותן לו כדי שיוכל לישא חבילה שלזמורות על כתיפו ויוכל להתהפך בה ולא יעכבוהו המחיצות. מכר לו דרך יחיד בתוך שדהו נותן לו כדי שיעבור חמור במשואו שהוא שתי אמות ומחצה.
דרך מעיר לעיר הוא שמונה אמות, הואיל והוא מיוחד בין שתי עיירות ואין דרך לבני העולם לשם. דרך הרבים שהוא מעבר לכל בני העולם, הרי הוא שש עשרה אמות.
<h2>דף ק:</h2>
דרך ערי מקלט שלשים ושתים אמה, והמוכר לחבירו דרך ערי מקלט נותן לו כזה השיעור. דרך המלך אין לו שיעור, שהמלך עובר עם כל חיילותיו בכל מקום שירצה. וכן דרך הקבר אין לה שיעור, המוכר לחבירו דרך הקבר לתוך שדהו כל העם עוברים בו עם המת.
מכר לחבירו מעמד בתוך שדהו, שהוא מקום שעושין בו מעמדות ומושבות כשחוזרין מלקבור את המת, נותן לו כשיעור זריעת ארבעת קבין, לפי חשבון חמשים אמה על חמשים אמה לבית סאה. המוכר קברו, ודרך קברו, מקום מעמדו ודרך הספדו, באין בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו שללוקח משום פגם משפחה, ומחזירין ללוקח דמיו כמו שמבואר בסוף פרק יש בכור לנחלה.
המוכר לחבירו מקום לעשות לו אחוזת קברות, וכן המקבל לחבירו לעשות לו אחוזת קברות בקרקע שלו, הרי זה עושה תוכה שלמערה ארבע אמות על שש, וגובהה ד' אמות כמו שמבואר בתוספתא [פ"ו הכ"ב], ופותח לתוכה שמונה כוכין שחופר בכותלי המערה מכאן ומכאן, עד שעושה שלשה כוכין באורך המערה מצד זה, ושלשה מצד זה בכתליה, ושנים כוכין עושה בכותל שברוחב המערה. אורכן שלכוכין ארבע אמות, ועומקן שבעה טפחים, ורחבן ששה, כדי שיכיל כל כוך וכוך המת עם הארון שלו, וחלל המערה הרי הוא פנוי, שאין קוברין שם כלום, שאין חופרים הכוכין אלא בכתלי המערה, ועושה חצר על פי המערה שש על שש כמלוא מטה וקובריה, ופותח לתוכה שתי מערות אחת מכאן ואחת מכאן.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם סלעים גבוהים עשרה טפחים או נקעים עמוקים עשרה טפחים אע"פ שהן ראויין לזריעה אינן נמדדין עמה, שאין אדם רוצה ליתן מעותיו במקום אחד ויראו לו כשנים ושלשה מקומות, ונוטלן הלוקח בלא דמים כפי דברי מז"ה. ולי נראה שאינו נוטלן כשאר הקרקע אבל נוטלן בשוייהן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
אמר לו כבית כור אני מוכר לך, אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים הרי אילו נמדדין עמה, הואיל ואמר כבית כור אפי' שנים ושלשה מקומות במשמע ואע"פ שאינן ראויין לזריעה.
<h2>דף קג.</h2>
היו פחותין מעשרה טפחים, אע"פ שהיו הנקעים מלאים מים שאינן ראויין לזריעה, נמדדין כשאר הקרקע בין הנקעים בין הסלעים, לפי שדרך הקרקע להיות בה גבשושייות וביקועים, והואיל ואין בהן עשרה אין חשובין מקומות בפני עצמן, ואין לחלק בדבר בין שאמ' בית כור עפר, בין שאמר בית כור קרקע, בין שאמר בית כור סתם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'. במה דברים אמורים שהפחותים מעשרה נמדדין עמה כשלא היה בהם יותר מכדי זריעת ארבעת קבין, והן מובלעין ברובה שלשדה, אבל אם היה בהן יותר מארבעת קבין, או שהיו מובלעין במיעוטה שלשדה, אע"פ שלא היו יותר מארבעת קבין הרי אלו אינן בטלין בשדה ואינן נמדדין עמה.
היו שיעור ארבעת קבין סלעים בשדה זו שהיא בית כור, ומובלעין ברובה שלשדה שהוא שיעור שש עשרה סאין, שהכור שלשים סאין, והרי מגיע לכל סאה רובע קב, ולא היה פיזורן בחשבון זה אלא היה שיעור תשעה רבעין בשבעה סאין, ושבעה רבעין בתשע סאין הרי זה ספק בתלמוד אם היה דינן כמובלעין ברובה שלשדה אם לאו, ומספק אותן תשעה רבעין המפוזרין בשבעה סאין אינן נמדדין עם שאר הקרקע שאין מוציאין מיד הלוקח מספק. וכן אם היו מובלעין כולן ברובה שלשדה רובע לסאה רובע לסאה, אלא שהיו מסודרין בעיגול כמין אצעדה, או שהיו מסודרין בשורה אחת, או שהיו כמין קרנים, או שהיו דרך עקלתון כדבר העולה ויורד בעקמומית, שאינו נוח לחרוש ולזרוע ביניהן הרי כל אילו ספק בתלמוד. היה סלע יחידי כשיעור רובע קב, אפילו פחות מעשרה אינו נמדד עמה אלא נוטלו הלוקח בשוויו, ואם היה סמוך למצר אפי' רחב כל שהוא אינו נמדד עמה. הפסיק עפר בנתים, או שהיה עפר מלמטה וצונמא מלמעלה, או עפר מלמעלה וצונמא מלמטה, הרי כל אילו ספק בתלמוד.
<h2>דף קג:</h2>
האומר לחבירו הריני מוכר לך השדה שלי שהוא בית כור עפר, אם אמר לו מדה בחבל הרי זה נותן לו בית כור בכיוון, ואם נמצא השדה פחות מבית כור כל שהוא מנכה לו מן הדמים כנגד הפחת, ואם נמצא יתר כל שהוא יחזיר המותר למוכר. ואם אמר לו הין חסר הין יתר, או שאמר לו בית כור סתם, אפילו פיחת רובע קב לסאה, או הותיר רובע קב לסאה, שהן שבעה קבין ומחצה לכור הרי הגיעו, ואינו מנכה לו בשביל הפחת וגם אינו מחזיר לו המותר. היה הפחת יותר מרובע לסאה מנכה לו דמים על כל הפחת שפיחת מבית כור, וכן אם הותיר יותר מרובע לסאה מחזיר לו כל המותר שהותיר על בית כור, ואין לו ללוקח אלא בית כור בלבד. אם רצה המוכר נוטל המותר קרקע כמות שהוא, ואם רצה נוטל ממנו מעות כפי חשבון שמכר לו שאר הקרקע, לפי שאינו ראוי לשייר לו קרקע מעט כזה, ואם היה היתרון כשיעור בית תשעת קבין בשדה, וכשיעור בית חצי קב בגנה מחזיר לו קרקע, ואין מחייבין ללוקח לתת לו מעות, לפי ששיעור זה דבר חשוב הוא וראוי לשייור.
<h2>דף קד.</h2>
היה הקרקע יקר בשעה שמכרו לו ואחר כך הוזל כשבא למדוד לו, או שהיה זול בשעת המכירה והוקר בעת המדידה, ונתחייב הלוקח ליתן לו דמים על המותר נותן לו כשעת הזול, שיכול לומר לא היה דעתי לקנות ביוקר, ואם היה יקר והוזל נותן לו כשעת הזול שיכול לומר איני רוצה לקנות המותר אלא כמו שהוא שווה עכשיו, ואם לאו תעכבהו לעצמך.
בין שהיתה שדה קטנה כל שהיא, בין שהיתה בקעה גדולה אפילו שלעשר כורין, ואמר קרקע זה שהוא כך וכך אני מוכר לך, אם היה היתרון רובע לסאה המגיע שבעת קבין ומחצה לבית כור הרי הוא הכל בטל אצל המדה, ואינו מחזיר לו המותר ואע"פ שמגיע יותר משבעים קבין לעשר כור. ואם היה היתרון יותר מרובע לסאה אפילו בדבר מועט, מחזיר לו כל המותר ואינו נותן לו אלא כדי מדתו בלבד ועל השאר נותן לו דמים אם לא היה דבר חשוב כמו שביארנו.
<h2>דף קד:</h2>
וכן אם היה השייור הזה סמוך לשדהו שלמוכר, אפילו היה כל שהוא מחזיר לו קרקע. היתה אמת המים, או רשות הרבים, או תכיפת דקלים מפסקת בין אותו השייור לשדהו שלמוכר הרי זה ספק בתלמוד אם מחזיר לו קרקע אם מחזיר לו מעות ואין מוציאין מעות מיד הלוקח מספק. וכן אם היתה השייור שדה ונעשית גנה גנה ונעשית שדה, הרי זה ספק בתלמוד אם משערין בו כשיעור גינה אם משערין בו כשיעור שדה.
אמר לו הריני מוכר לך שדה זו שהוא בית כור מדה בחבל הין חסר הין יתר, או שאמר הין חסר הין יתר מדה בחבל, הרי אילו שתי לשונות הסותרין זה את זה, והדבר ספק אם לשון ראשון עקר אם לשון אחרון עקר, ומספק הולכין אחר הפחות שבלשונות, שאם נמצא יתר כל שהוא מחזיר לו הלוקח את המותר שהקרקע בחזקת המוכר הוא, ואין הלוקח יכול לזכות מספק, ואם נמצא חסר עד רובע לסאה הגיעו, ואין המוכר מחזיר לו מעותיו שהוא מוחזק בהן, ואם לא פרעו עדיין אין מחייבין הלוקח לפרוע מספק, אלא לפי מה שהוא הקרקע בלבד, וכעניין זה ביארנו בפרק השואל.
<h2>דף קו.</h2>
אמר לו הריני מוכר לך קרקע זה שהוא בית כור בסימניו ובמיצריו כמות שהוא, ונמצאת המדה חסרה פחות משתות או שתות בכיוון הגיעו, ואינו מנכה לו מן הדמים כלום הואיל ואמר לו בסימניו ובמצריו נראה שמוכרו לו כמות שהוא ואינו מקפיד על חסרון מעט ואפי' עד שתות, אבל אם היה החסרון יותר משתות ראוי להקפיד עליו הואיל והזכיר לו שם מדה, ומנכה לו מן הדמים לפי חשבון. היה הלוקח עומד בתוך אותו הקרקע כשלקחו, אע"פ שנמצא החסרון יותר משתות הגיעו, שהרי הכיר בו וידע בדבר, וזה שאמר לו בית כור לא נתכון אלא לשבח את קרקעו שהוא מעולה כבית כור.
<h2>דף קו:</h2>
היה לו קרקע הנקרא בית כור ואמר לו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא חצי בית כור הגיעו, שלא הזכיר לו בית כור אלא מפני ששמו כך. וכן המוכר לחבירו קרקע הנקרא כרם ואמר לו כרם אני מוכר לך אע"פ שאין בו גפנים הגיעו שלא אמר לו כרם אלא מפני ששמו כך. וכן האומר לחבירו פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו והוא ששמו פרדס וזה מבואר למעלה בפרק ראשון [ז' ע"א].
האחין שחלקו והשוו החלקים ביניהן להטיל עליהן גורלות, כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן ואינן יכולין לחזור בהן קצתן שיחלוקו בעניין אחר, אלא נוטל כל אחד לפי מה שחלקו. שני אחין שחלקו, ובא להם אח ממדינת הים, וכן שלשה אחין שחלקו, ובא בעל חוב שלאביהן ונטל חלקו שלאחד מהן, הרי אילו בטלה כל חלוקתם וחוזרין וחולקין הכל לשלשה חלקים, וכל אחד מהן יכול לעכב שיחזרו ויחלקו הכל מתחלה. שלשה אחין, שחלקו השנים כל הנכסים לשלשה חלקים בלא דעת השלישי, אם רצה השלישי בחלוקתם נוטל חלקו המגיעו וכל חלוקתם קיימת, ואין אחד מן השנים יכול לחזור בהן, אע"פ שחלקו בלא דעת השלישי, ואם לא רצה השלישי בחלוקתם הרי זה מבטל כל חלוקתם, שאין האחין יכולין לחלוק קרקעותיהן בלא דעת כולם כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף קז.</h2>
שלשה דיינין שירדו לשום נכסי לווה למלוה, או נכסי יתומין לאלמנה, אחד אומר במאה זוז, ושנים אומרין במאתים זוז, או שאחד אומר במאתים, ושנים אומרין במאה בטל היחיד במיעוטו. אחד אומר במאה, ואחד אומר בשמונים, ואחד אומר במאה ועשרים, הולכין אחר האמצעי ונידון במאה. ונראה בעיניי שאף אם פיחת האמצעי מן המאה, או שהוסיף על המאה, הואיל ופיחת מן המרבה והוסיף על הממעיט הרי דבריו ממוצעין ושומעין לדבריו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ג'.
<h2>דף קז:</h2>
האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך, הרי זה נותן לו חצי שדהו בכל רוח שירצה, שיד הלוקח על התחתונה, הואיל ולא ביאר לו באי זה רוח יתן לו, ונותן לו חצי שדהו בשומא, שאם היה שדהו מאה אמה, וארבעים אמה שבדרום שווין כנגד ששים שבצפון, הרי זה נותן לו או ששים בצפון, או ארבעים בדרום, שזה הוא חצי שדהו. אמר לו חצייה בדרום אני מוכר לך, הרי זה נותן לו חצייה בדרום, בין אם היה צד כחוש, בין אם היה צד שמן, ונותן לו בשומא כמו שביארנו. ומקבל עליו המוכר לעשות גדר בשלו, וחריץ שהוא רחב ששה טפחים, ובן חריץ שהוא רחב שלשה טפחים, וטפח אחד בין שניהן, ושניהן אחורי הגדר בקרקעו של מוכר והכל לפי מנהג המקום.
<h2>דף קח.</h2>
אע"פ שהבן יורש את אמו, אין האם יורשת את הבן, שנ' ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו, אין נחלתו נתנת אלא לבן משפחתו, משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה שנ' למשפחותם לבית אבותם. וכן כל קרובי אמו הוא יורש אותם, אם אין קרוב יותר ממנו, שהוא עומד במקום אמו שהיא ממשפחתם, והם אינן יורשין אותו שאינן בני משפחתו.
וכן הבעל יורש את אשתו, והוא קודם אפילו לבנה, ואין האשה יורשת את בעלה, ואם מת הבעל בחיי אשתו ואחר כך מתה אשתו, אין בניו שיש לו מאשה אחרת עומדין במקומו לירש אותה, שאין יורשין אותה בשעת מיתתה אלא קרוביה.
<h2>דף קיג:</h2>
חילוק הירושו' נקרא משפט, שנ' [במדבר כ"ז] והיתה לבני ישראל לחוקת משפט, אורעה כל הפרשה כולה להיות דין, לפיכך האחין שקראו בני אדם לחלק להן נחלתן, וכן החולה שבא לצוות על נכסיו ובא לחלק בפני בני אדם, אע"פ שלא הזמינן לכך, אלא נכנסו כדי לבקרו וחילק נכסיו בפניהם, הרי החילוק ההוא ראוי הוא לעשותו דין, ואם רצו כותבין מה שהיה בפניהם בדרך דין, ועושין מעשה בית דין, וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא, ואם רצו כותבין בלש' עדות כמבואר בקונטרס הראייות בראיית א'. בד"א כשהיו שלשה, והיה החילוק ההוא ביום, אבל אם היו שנים, או שהיה החילוק בלילה, ואפי' בפני שלשה, אין כותבין אלא בלשון עדות, שאין עושין דין בפחות משלשה, וכן אין עושין דין בלילה, שנ' והיה ביום הנחילו את בניו ביום עושין חילוק נחלות ולא בלילה, והרי הוקבעו בלילה עדים ואינן יכולין להיות דיינין, שאין עד נעשה דיין. ולא אמרו שאין עד נעשה דיין, אלא כשהוא צריך להעיד ולדון, אבל אם יש עדים אחרים בלא לו, והוצרכנו לזה העד לצרפו עם הדיינים, הרי זה יכול להיות דיין עמהן אע"פ שהעיד כבר, הואיל ויש לנו עדים אחרים בלא לו ואין אנו צריכין לעדותו כמו שביאר מז"ה. ולי נראה שאפילו אם יש עדים אחרים בלא לו אין עד שהעיד רשאי להיות דיין, שמא מחזר לזכות זה שהעיד עליו, שהוא ירא שמא יבואו עדים ויזימוהו ויתחייב בהזמתו, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אחד דיני ממונות.
<h2>דף קיד:</h2>
מת הבן תחלה ואחר כך מתה אמו, אינו יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחיו מן האב שאינן בני אמו, שאין יורשין אותה בשעת מיתתה אלא קרוביה. ילדתו אמו ואחר כך מתה אמו, אם ידוע שכלו לו חדשיו ויצא לאויר העולם חי, וחיה אחר אמו אפילו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו, ומנחיל לאחיו מן האב, כמו שמבואר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ד ע"א].
<h2>דף קטו.</h2>
סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו [במדבר כ"ז], שהבן קודם לבת, וכל יוצאי יריכו שלבן קודמין לבת, ואפי' בתו או בת בתו ואפי' עד כמה דורות, כל הנמצא מזרעו שלבן בין זרע כשר בין זרע פסול הרי הוא עומד במקום הבן, וקודם לבת בירושה בין בנכסי האב בין בנכסי האם, וכן בכל הירושות הבן קודם לבת. בת קודמת בנכסי אביה לאחי אביה, וכן בנכסי אמה קודמת לאחי אמה, וכן כל יוצאי יריכה שלבת, וכל הנמצא מזרעה עומדים במקום הבת וקודמין לאחי אביה ולאחי אמה. אחי המת קודמין לאחי אביו, וכן כל יוצאי יריכן שלאחי המת קודמין לאחי אביו, זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו עומדין במקומו וקודמין כמוהו. האב קודם לכל יוצאי יריכו, שאם מת אחד מבניו בלא זרע אין שאר הבנים יורשין אותו, אלא האב קודם לכולם, ואם נמצא זרע למת, בין זכרים, בין נקיבות, בין זרע כשר בין זרע פסול, ואפי' זרע זרעו עד כמה דורות הרי הוא קודם לאבי המת.
<h2>דף קטו:</h2>
וכן האחים שהן אחין מן האם ולא מן האב, אינן יורשין זה את זה כל עיקר, ואם מת אחד מהן אין יורשין אותו אלא קרוביו מן האב, ואם לא נודעו לו קרובים מן האב מפשפשין במשפחת אביו ובודקי' והולכין אפי' עד תחלת השבט. הבן שירש את אמו ואחר כך מת אין הירושה חוזרת למקומה, אלא יורשיו מן האב יורשין אותו, ועל זה צותה התורה שלא תנשא אשה לשבט אחר שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה, לפי שבנה ובעלה יורשין אותה ואחר כך הולכת הנחלה לקרוביהן, ולא היתה מצוה זו אלא באותו הדור בלבד, שנ' זה הדבר אשר צוה ה', דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד.
<h2>דף קטז.</h2>
אבי אביו שלמת קודם לאחי אביו, אבל אינו קודם לאחיו, אם היה אביו שלמת בחיים היה קודם לאבי אביו, ועכשיו שאין אביו בנו עומד במקומו שהוא אחי המת, וכן כל זרעו, שהרי כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו הן עומדין במקומו.
<h2>דף קטז:</h2>
מת הבכור בחיי אביו לא בטלה בכורתו, אלא הרי בנו או בתו או כל הנמצא מיוצאי יריכו עומדין במקומו לירש בכורתו במיתת אביו, מת אביו שלבכור ואחר כך מת אבי אביו אין הבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו אע"פ שמכח אביו הוא יורשן, לפי שלא הוחזק בהן אביו בחייו, והתורה אמרה לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, במה שנמצא לאביו ומוחזק בו לא בראוי לבא לו אחר מכן.
<h2>דף קכב:</h2>
הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם בין שהיה בכור לאביו ולאמו, בין שהיה בכור לאביו בלבד, ואם היו ארבעה או חמשה אחין, אין הבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים אלא הרי הוא עומד במקום שני אחין, ונותנין לו שני חלקין במצר אחד כאילו היו שניהם חלק אחד, כמו שביארנו בפ' השותפין [י"ב ע"ב].
<h2>דף קכג:</h2>
השביחו הנכסים לאחר מיתת אביהן, בין שהשביחו אותן היורשין, כגון שבנו בתים ונטעו כרמים, בין שהשביחו מאיליהן, כגון שהיתה פרה מעוברת וילדה, או אילנות וטענו פירות, ואפי' הנצו כבר הפירות בחיי אביהן ונגמרו אחר מיתת אביהן, וכן אם היתה התבואה שחת בחיי אביהן ונעשית שבלין אחר מיתת אביהן, אין הבכור נוטל פי שנים באותו השבח הבא לאחר מיתה, הואיל ולא הוחזק בו אביו, אלא היה ראוי לבא לאחר מכן. הניח להן אביהן אילנות קטנים והגדילו ונתעבו אחר מיתת אביהן, או שהניח להן שדה עמוקה ומקום מדרון והעלת שרטון והוכשרה לזריעה, נוטל הבכור פי שנים בזה השבח, שהרי מאליו השביח ואינו נראה בו דבר חדש.
<h2>דף קכד.</h2>
כשם שהבכור נוטל פי שנים כך משלם בחובות היוצאין על נכסי אביו פי שנים, ואם אמר איני נוטל חלק בכורה ואיני נותן בחוב יותר משאר האחין שומעין לו. ומז"ה אומר שאם רצה להניח הבכור חלק בכורתו לפני בעל חוב אינו מתחייב באחריותה מחלק פשיטותו, מה שאין כן בשאר האחין, שאם הפשוט יורש שתי שדות מאביו והניח אחת לפני בעל חוב, ונטרפה מבעל חוב בדין, הרי הבעל חוב חוזר על היורש וטורף ממנו השדה האחרת בחובו. ולי נראה שאף הבכור מתחייב באחריות בעל חוב, שכל נכסי הלווה משועבדין לבעל חוב עד שיגבה חובו ואפי' מן הלקוחות הוא חוזר וגובה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף קכה:</h2>
מעשה באחד שצוה בעת מותו ואמר נכסיי יהיו לזקנתי שהיתה אם אביו, ואחריה יהיו ליורשיי, והיתה לו בת נשואה ומתה הבת בחיי הזקנה, ואמרו חכמים אילו היו בנים לבת הרי יורשי הבת עומדין במקום הבת לזכות בנכסים במיתת הזקנה, שהרי לא אמר הנותן ואחרייך לבתי, אלא ואחריה ליורשיי ויורשי יורשיו הרי הן כיורשיו כמו שביאר מז"ה למעלה. אם אין לה בנים לבת, ובא ליורשה בעלה אינו זוכה בנכסים לאחר מיתת הזקנה, לפי שאין הבעל יורש את אשתו בראוי, אלא במה שהיתה מוחזקת בחייה, והרי לא הוחזקה אשתו בחייה באילו הנכסים ונמצא שאין יורשין אחרים לבת אלא יורשי הזקנה. אמר הנותן אחרי הזקנה יהיו לבתי מהיום, אע"פ שמתה הבת בחיי הזקנה הרי הבעל זוכה בנכסים במיתת הזקנה הואיל ואמר מהיום, הרי במיתת הזקנה זכתה הבת למפרע בנכסים והרי היא מוחזקת בגוף הנכסים מחייה והרי הבעל יורשן, ואפי' אם מכרה הזקנה הנכסים בחייה לא עשתה כלום שהרי הבא אחריה זוכה בנכסים למפרע, בין שהקנה הנותן אחריה לבתו, בין שהקנה אחריה לאחר כמו שביאר מז"ה למעלה.
כשם שהבכור אינו נוטל בכורה בראוי כבמוחזק, כך אין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק, לפיכך אם מתה אשתו בחיי אביה, ואחר כך מת אביה, אין הבעל עומד במקום אשתו לירש נכסי אביה, שאין הבעל יורש את אשתו אלא במה שהוחזק לה בחייה ולא בראוי לבא לה אחר מיתתה. ומז"ה אומר שאין הבעל יורש מלוה שהיתה לאשתו ביד אחרים כדרך שביארנו בבכור, שאינו נוטל פי שנים במלוה, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות שהבעל יורש כל מלוה שיש לאשתו ביד אחרים, בין מלוה בשטר בין מלוה על פה, ואפי' מעשה ידיה שלא גבת, לפי שאין הבעל בא לזכות בהן לאחר מיתתה אלא מחייה הוא זוכה בהן, ואם מכרה האשה בחייה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. היה לה לאשה לגבות דברים שצריכה לעמוד עליהם בדין, כגון שחבלו בה אחרים וצריכה לעמוד בדין על חבלותיה, ולא הספיקה לעמוד בדין עד שמתה, הרי זה אין הבעל יורש זכותה, שהרי לא זכתה בחייה לא היא ולא בעלה עד שלא תעמוד בדין, וכן ביארנו בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה שורים.
הניח להן אביהן מלוה ביד אחרים, בין ביד גוי בין ביד ישראל, וגבו אותה אחר מיתת אביהן, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות, אין הבכור נוטל פי שנים ואפילו היא מלוה בשטר, לפי שלא הוחזק בה אביהן בחייו, ולא הספיק לשלם לו עד שמת, חולקין בה הבכור עם אחיו בחלק הבכורה, ונוטל בה הבכור חצי חלק בכורה.
<h2>דף קכו.</h2>
בכור שמיחה (באחד) [באחיו] שלא ישביחו הנכסי' עד שיחלוקו, ויטול הוא חלק בכורתו להשביחו לעצמו, הרי זה הועילה לו מחאתו, ואם השביחום אחר כך נוטל חלק בכורתו בשבח כדרך שנוטל חלק הפשיטות. בד"א כשלא עשו בהן שינוי מעשה, כגון שהיו ענבים ובצרום, זתים ומסקום, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם עשו בהן שינוי, כגון שהיו ענבים ודרכום, שבתחלה היו ענבים ולבסוף נעשו יין, קנו השבח הזה בשינוי כדרך שהגזלן קונה הגזלה בשינוי, ולא הועילה לו מחאתו ליטול בשבח היין, ואם נתקלקלו הענבים בדריכתן הועילה לו מחאתו שמשלמין לו חלקו מן הענבים שהפסיד.
הבכור יש לו רשות בחלק בכורתו אפילו עד שלא חלק עם אחיו, לפיכך אם בא למכור לאחרים, או למחול לאחיו חלק בכורתו אפי' עד שלא חלק עם אחיו הרשות בידו, וכל שכן הפשוט בחלק פשיטותו, כמו שביאר מז"ה. בכור שחלק עם אחיו דבר אחד בשוה בין קרקע בין מטלטל ולא נטל בו חלק בכורה הרי זה איבד חלק בכורתו בכל הנכסים הואיל ומחל בזה מחל בכל. ומז"ה אומר שלא נאמר כן אלא כשחלק סתם, אבל אם פירש ואמר בזה אני מוותר לך חלק בכורה, הרי גילה דעתו שאין רצונו לוותר חלק בכורתו אלא בזה בלבד ונוטל חלק בכורה בשאר.
<h2>דף קכו:</h2>
אין האב יכול להעביר חלק הבכורה מן הבכור בלשון ירושה, כגון שאמר יירשו כל בניי כל נכסיי בשוה, או שאמר יירש פלוני בני שדה זו, ופלוני בני שדה זו, והעביר הבכורה מן הבכור בדרך זו, או שאמר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים לא אמר כלום, שנ' לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו', ואם הקנה כל נכסיו בלשון מתנה, כגון שאמ' יטול פלוני שדה זו, ופלוני שדה זו, אע"פ שהעביר הבכור' מן הבכור דבריו קיימין.
האומר איש פלוני בני בכורי הוא נותנין לו פי שנים על פיו, ואם אמר בכור הוא ולא אמר בכורי לא יטול פי שנים, שמא בכור הוא לאמו, ואפי' אם תפש מוציאין מידו כמו שביאר רבינו שמואל זצוק"ל. מי שבא והעיד יודע אני בזה שהוא בכור, שהיה קורא אותו אביו בכור שוטה אינו נוטל פי שנים בעדות זו, ואפילו אם היו שני עדים, שאין קורין בכור שוטה אלא למי שהוא בכור לאמו, לפי שאינו בכור גמור. העידו עליו שהיה רגיל אביו לומר לבני אדם שהיו חוששין בעיניהן, לכו אצל בני שהוא בכור ויש ברוקו רפואה, הרי זה נוטל פי שנים בעדות זו, שאין דרך העולם להחזיק רפואה ברוקק, אלא למי שהוא בכור לאביו והרי העידו שהיה אביו מחזיקו בכור.
בכור שנולד טומטום ואחר כך נקרע ונמצא זכר, אינו נוטל פי שנים, שנ' והיה הבן הבכור לשניאה, עד שיהא בן משעת ההוויה.
<h2>דף קכז.</h2>
וכן הפשוט שנולד טומטום ונקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה, שאם היו שלשה אחים אחד מהן בכור ואחד מהם טומטום, ולהם שש שדות, הרי הבכור נוטל שתי שדות בחלק בכורתו כאלו לא היה הטומטום, וארבע השדות חולקין בשוה כל אחד מן השלשה נוטל שדה ושליש. וכן בכור שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים, וכן הבן שנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה כמו שמבואר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ד ע"ב].
טומטום שנקרע ונמצא זכר נימול לשמיני, ומילתו דוחה שבת, וכן אמו יש לה ימי טומאה וימי טוהר כיולדת זכר.
שתי נשים שלאחד שילדו שני זכרים במחבא, ואחד מהן בכור לאביו ולא נודע מי הוא, ואחר כך נולדו להם אחים אחרים, אין אחד מהם יכול לתבוע חלק בכורה, ואע"פ שכתבו אילו המסופקין הרשאה זה לזה, שנ' והיה הבן הבכור שהיה בכור ודאי ולא זה שהיה מסופק מתחלתו. הוכרו בלידתן מי הוא הבכור ומי הוא הפשוט ולבסוף נתערבו, כותבין הרשאה זה לזה אם ירצו, ותובע המורשה חלק הבכורה מאחיו ואומר להם, אם אני הבכור תנו לי בשבילי, ואם אחי הבכור תנו לי בשביל אחי שאני מורשה ממנו.
<h2>דף קכז:</h2>
נאמן אדם לומר זה בני בכורי, ואפי' אמר על תינוק בין הבנים שהיו מוחזקין בו שהוא קטן, ואמר אביו שהוא גדול בשנים ובכור לאחיו הרי זה נאמן, שנא' כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים שהוא נאמן עליו, ונוטל פי שנים אפי' בנכסים הבאים לאביו לאחר מכן עד שעת מיתתו. וכן אם היו מוחזקין באחד שהוא בכור, ואמר אביו שאינו בכור נאמן, ושלשה נאמנין על הבכור, ואלו הן, חיה, ואביו, ואמו, חיה לאלתר, אמו כל שבעה, אביו לעולם, כמו שמבואר בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ד ע"א], ואין עד אחד חוץ מאילו נאמן עליו, עד שיהיו שני עדים כשרים שאין מוציאין ממון על פי עד אחד כמו שביאר מז"ה.
מי שבא והביא תינוק עמו ואמר בני הוא, וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, שאילו היה עבדו לא היה קורא אותו מתחלה בנו. אמר מתחלה עבדי הוא, וחזר ואמר בני הוא נאמן שלא קראו עבדו אלא שהוא משמשו כעבד.
היה עובר על בית המכס, במקום שפורעין מכס על העבדים ואין פורעין מכס על הבנים, ואמר בתחלה בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן, שלא קראו בנו אלא להבריח בו את המכס, אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, שאלו היה בנו לא היה קוראו עבדו במקום המכס. וכן אם קראו תחלה עבדו, ואמר שהוא עבד ששוויו מאה זוז וכיוצא בזה, וחזר ואמר בני הוא הרי זה אינו נאמן עליו אפי' שלא במקום המכס, שאלו היה בנו לא היה קורא אותו עבדו ומזכיר שוויו.
<h2>דף קכח.</h2>
האומר לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי, אמ' לו והרי הוא אצלך, אמר לו אתה מכרתו לי, אתה נתתו לי במתנה, אע"פ שאין עדים לתובע כל עיקר, שהנתבע נאמן עליו, או שהחזיק בו הנתבע שלש שנים שאין התובע יכול לערער עליו עוד, אם נתרצה הנתבע בבית דין ואמר לו השבע וטול, ונגמר הדין על פי רצונו הרי זה נשבע ונוטל, ושוב אין הנתבע יכול לחזור בו אחר גמר דין כמו שביאר מז"ה.
אין בעל חוב גובה מן המטלטלין שליתומים ואפילו מן העבדים שלהם.
שלישי בשיני כשר להעיד ואפי' בראשון, כגון בן בנו של ראובן להעיד לשמעון, אבל כל יוצאי יריכו פסולין להעיד עליו ואפי' עד כמה דורות.
וכן היודע עדות לחבירו עד שלא נעשה חתנו, ואחר כך נעשה חתנו, או שהיה פקח ונתחרש, או שהיה שפוי ונשתטה הרי זה פסול. היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ואחר כך נעשה חתנו ומתה בתו, ואחר כך בא להעיד, או שהיה פקח בשעת ראייה ונתחרש, וחזר ונתפקח כשבא להעיד, או שהיה פתח בשעת ראייה ונסתמא וכשבא להעיד חזר ונתפתח, או שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר, זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול, וכל שתחלתו וסופו בכשרות, אע"פ שאמצעיתו בפסול כשר, שהרי כשר היה בין בשעת ראייה בין בשעת הגדה.
הסומא פסול להעיד לפי שאינו יכול לראות, ואע"פ שראה את העדות כשהיה רואה ועכשיו נעשה סומא, ובא להעיד בעדות קרקע על ידי המצרים, שמעיד ואומר קרקע שהוא אצל פל' ואצל פל' אני יודע שהוא שלפל', או שמעיד על הבגד ומכוין מדת ארכו ורחבו, ואומר שבגד זה הוא שלפל', או שמעיד בבית דין ואומר יודע אני שבזמן פל' הלוה פלוני לפל' מנה אין עדותו עדות, שנ' והוא עד או ראה או ידע שיהא כשר בין בשעת ראייה בין בשעת הגדה.
<h2>דף קכח:</h2>
האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, בין שהיה שכיב מרע והקנה בדרך צוואה, בין שהיה בריא והקנה בדרך קניין, הרי זאת נוטלת כאחד מן הבנים, שאין זה אלא לשון מתנה, ויכול להקנות בלשון מתנה לכל מי שירצה, ואינה נוטלת כאחד מן הבנים אלא בנכסים שהיו לו בשעה שהקנה לה, ולא במה שנתרבו אחר מכן, וכאחד מן הבנים הנמצאים בשעת מיתתו, ואפי' נולדו לו בנים אחר מכן אינה נוטלת אלא כאחד מהן.
המוציא שטר חוב על חבירו שחייב ליתן לו מנה מלוה אומר לא נפרעתי כלום, ולווה אומר פרעתי מחצה, ואחר כך באו עדים שפרעו כולו, אע"פ שהוא מודה שחייב לפרוע חצייו אין המלוה יכול לגבות בשטר זה מנכסים משועבדים, שאין הלווה נאמן אלא לחייב עצמו ולא לחייב הלקוחות, שהרי העדים מעידים שהוא פרוע כולו והשטר הזה הוא בטל, והרי הוא כאלו טוענו על פה וזה מודה לו במקצת, והמודה במקצת הטענה ישבע שבועה שלתורה, ואע"פ שהעדים מסייעין אותו והיה יכול לכפור בכל, הרי לא ידע הוא בעדות העדים כשהודה במקצת, לפיכך חייב שבועה על השאר.
<h2>דף קכט.</h2>
שכיב מרע שהקנה למי שאינו ראוי ליורשו בלשון ירושה ובלשון מתנה, הואיל והזכיר לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, כגון שאמר תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה, או שאמר יירש פלוני שדה זו ותנתן לו, או שאמר יירשנה ותנתן לו ויירשנה, הרי זו מתנה ודבריו קיימין. נתן שתי שדות לשני בני אדם, לאחד בלשון מתנה, ולאחד בלשון ירושה, כגון שאמר תנתן שדה פלונית לראובן, ויירש שמעון שדה פל', אם לא הפסיק בין זה לזה אלא הקנה לשיני בתוך כדי דיבור שלראשון, הרי הוא כאלו אמר לשון מתנה על שניהם, בין שאמר לראשון במתנה ולשיני בירושה, בין שאמר לראשון בירושה ולשיני במתנה, ואם הפסיק בין ראשון לשיני ולא הקנה לשיני בתוך כדי דיבור לראשון הרי זה לא קנה אלא אותו שאמר לו בלשון מתנה, אבל אותו שאמר לו בלשון ירושה לא קנה, וכמה תוך כדי דיבור, כדי שאלת שלום תלמיד לרב, שאומר לו שלו' עליך ר'. ובכל מקום תוך כדי דיבור הרי הוא כדיבור, חוץ מעובד ע"ז, ומגדף, ומקדש, ומגרש, שאם רוצה לחזור בו בתוך כדי דיבור אין חזרתו חזרה וזה מבואר גם כן בפרק אחרון שלנדרים. הזכיר לשון מתנה על שניהם, כגון שאמ' פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתי להם במתנה ויירשום, אע"פ שהפסיק בין זה לזה יותר מכדי דיבור, ואע"פ שאמר לשון ירושה בין בתחלה בין בסוף, הואיל והזכיר לשון מתנה על שניהם קנו שניהם.
<h2>דף קל.</h2>
שכיב מרע שחילק נכסיו בשעת מותו, ואפי' אם הניח את בניו ונתן הכל לאיש נכרי בלשון מתנה דבריו קיימין, אבל אם אמר בלשון ירושה, כגון שאמר יירש פלוני נכסיי לא אמר כלום, לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה, והרי אין רצונו שליורש למחול. בד"א כשהקנה בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו, כגון לאיש נכרי או שהיו לו בנים והקנה לבתו, או שהיו לו בנות והקנה לאחיו, אבל אם הקנה למי שראוי ליורשו, כגון שהיו לו בנים והקנה לאחד מהם הכל, או שהיו לו בנות והקנה לאחת מהן הכל, או שריבה לאחד ומיעט לאחד אפילו בלשון ירושה דבריו קיימין, שנ' והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מבניו וכן בשאר היורשין.
<h2>דף קל:</h2>
תלמיד חכם שמצא פסק דין שלרבו אחר פטירתו, ונראה בעיניו שהוא שלא כדין הרי זה לא יקרענו, שמא אלו היה רבו קיים היה משיב לו תשובה, וגם אין ללמוד ממנו שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. תלמיד היושב לפני רבו, ואמר לו רבו בשעת למודו הלכה כפל', אל יסמוך לעשות מעשה עד שיאמר לו רבו לך ועשה מעשה. וכן אם ראה מעשה שעשה רבו, אל ילמוד ממנו, שאינו יודע מה היתה כונת רבו, ופעמים שרואה הדיין דרך לקנוס שלא מן הדין, לפיכך אל יסמוך בדבר עד שיאמר לו רבו לך ועשה מעשה כך.
<h2>דף קלא.</h2>
הבריא שרצה להקנות נכסיו בלש' ירושה למי שראוי ליורשו, כגון שאמר יירש פלו' בני כל נכסיי הרי זה ספק בתלמוד ואין מוציאין הנכסים מחזקת היורשין מספק, וכך היא שיטת הפסקנים.
<h2>דף קלא:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו במתנה לאשתו, הרי זה לא עשאה אלא אפיטרופיאה על היורשין, הואיל ולא שייר ליורשין כלום אין דרכו שלאדם להניח יורשיו ולתת הכל לאשתו, ולא היתה כונתו אלא לכבדה על היורשין שתהא אפיטרופיאה עליהן, בין שהיו היורשין בניה, בין שהיו בני בעלה מאשה אחרת, בין שהיו בנות, בין שהיו אחי בעלה יורשין אותו, בין שכתב בלשון מתנה, בין שכתב בלשון ירושה בין שכתב בשטר, בין שאמר בפה כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ד'. בד"א באשתו הנשואה לו שדעתו סומכת עליה, וגם היא חביבה עליו ומבקש לכבדה ולמנותה על יורשיו, אבל אשתו ארוסה, או אשתו גרושה הרי היא דומה בעיניו כאיש אחר, שאין דעתו סומכת עליהן וגם אינו חושש לכבדן כאפיטרופוס, אלא בקניין גמור הקנה להם ככל אדם הנותן מתנה לחבירו.
וכן אם כתב כל נכסיו לאחד מבניו, בין שהיה גדול בין שהיה קטן ואפילו היה קטן המוטל בעריסה, הרי זה לא עשאו אלא אפיטרופוס כדי לכבדו על שאר בניו, וכן אם כתב כל נכסיו לבתו לא עשאה אלא אפיטרופיאה על הבנים. ונראה בעיניי שאם כתב כל נכסיו לאחד מאחיו, או לאחד משאר קרוביו, הרי הוא כאיש נכרי ומתנה גמורה הקנה לו, ולא נתכון לעשותו אפיטרופוס לא על בניו ולא על יורשיו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. כתב כל נכסיו לשני בניו, או לאשתו ולבנו לא עשה לשניהן אלא אפיטרופוס כמו שביאר מז"ה. כתב כל נכסיו במתנה לבנו ולאחר, או לאשתו ולאחר, הרי אנו דנין חלק האחר במתנה גמורה וחלק בנו או חלק אשתו כאפיטרופוס, כמו שביאר מז"ה. ואם שייר מנכסיו כל שהוא שלא הקנה אותו לשום אדם הרי כל מה שכתב לאשתו או לבנו אנו דנין הכל במתנה גמורה.
<h2>דף קלב.</h2>
הבריא שכתב כל נכסיו לאשתו או לבנו, הרי זה ספק בתלמוד אם דנין מתנתו כדרך מתנה גמורה או כדרך אפיטרופוס, ולא קנו הנכסים מספק.
הכותב פירות נכסיו במתנה לאשתו יתר על כתובתה, הרי זו נוטלת הפירות במתנה וגובה כתובתה מן הקרקע, כתב לה מקצת נכסיו במתנה או מחצה, או שליש, או רביע הרי זו גובה כתובתה מן השאר. כתב לה כל נכסיו במתנה גמורה כגון שהיתה אשתו ארוסה או אשתו גרושה הרי זו כבר בטלה כתובתה מעל אילו הנכסים הואיל ונתרצית לקבלן במתנה, ואם יצא עליהן שטר חוב הקודם למתנתה נוטלן בעל חוב בחובו, והאשה נמצאת קרחת מכאן ומכאן שאיבדה מתנתה מפני בעל חוב, ואיבדה כתובתה שביטלה כתובתה מעל אילו הנכסים בשביל מתנתה.
וכן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואחר כך בא בנו, מתנתו בטלה, שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה כותבם.
<h2>דף קלב:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא הואיל ונעשית שותף בין הבנים, שנתן לה חלק כל שהוא מקרקעותיו אבדה כתובתה, לפי שהקילו בכתובת אשה, והוא שהיה מחלק בפניה והיא שותקת, אבל אם לא חלק בפניה לא איבדה כתובתה כמו שביאר מז"ה. בד"א כשכתב לה קרקע כל שהוא, אבל אם לא כתב לה קרקע אלא מטלטל, או שהקנה לה פירות המחוברין לקרקע שאינן צריכין לקרקע שהן כמטלטלין, הרי זו לא איבדה כתובתה, ואם היו צריכין לקרקע הרי הן כקרקע, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. ומז"ה ביאר בפסקיו שלפי תקנת הגאונים שתיקנו לגבות האשה כתובתה מן המטלטלין, אם כתב לה מטלטלין הרי הוא כאילו כתב לה קרקע, וכן עקר, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו.
אף כשהקנה להם הכל ולא שייר כלום לא איבדה כתובתה, אלא מאותן הנכסים, אבל אם באו ליד בעלה לאחר מכן נכסים אחרים, בין שקנאם לו בין שנפלו לו בירושה, גובה האשה כתובתה מאותן הנכסים הבאים לאחר מכן.
הבריא שכתב כל נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ומחלק בפניה והיא שותקת, הרי זה ספק בתלמוד אם איבדה האשה כתובתה מאותם הנכסים אם לאו, ואינה גובה מספק מאותן הנכסים אלא אם קנה נכסים אחר מכן גובה מהן כדרך שביארנו בשכיב מרע וכן ביאר רבינו שמואל.
<h2>דף קלג.</h2>
שייר אפילו אילן אחד שלא הקנה אותו לא לאשתו ולא לאחר הרי זו לא איבדה כתובתה, אלא גובה בין מאותו האילן ששייר, בין מכל שאר הנכסים, והמטלטלין אינן חשובין שייור, לפי שאין האשה גובה כתובתה מהן כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו, ולפי תקנת הגאונים אף המטלטלין חשובין שיור.
האומר לחבירו נכסיי לך ואחריך לפלוני, ולא הזכיר לא לשון ירושה ולא לשון מתנה, אם היה הראשון ראוי ליורשו, שראוי להקנות בו בלשון ירושה דנין דבריו בלשון ירושה וירושה אין לה הפסק, ואע"פ שזה רצה להפסיק אין שומעין לו ולא קנה שיני כל עיקר, אלא הנכסים הן לראשון וליורשיו אחריו. ואם אין הראשון ראוי ליורשו דנין דבריו בלשון מתנה, שאינו יכול להקנות לו אלא בלשון מתנה וקנה השיני אחר הראשון, ואם הזכיר בפירוש בלשון מתנה, אע"פ שהיה ראשון ראוי ליורשו הרי לא הקנה לו אלא בלשון מתנה, ומתנה יש לה הפסק וקנה השיני אחר הראשון, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בהלכה של מעלה.
<h2>דף קלג:</h2>
הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו, שאין ראוי להעביר הנחלה אפילו מן הבן הרע לבן הטוב, כל שכן מן הבן לבת, שאם הבן הוא רע שמא יצא ממנו זרע הגון וכשר שיירש נחלתו. ומעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, ועמד וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל, מה עשה יונתן בן עוזיאל מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר שליש לבניו, שאע"פ שהנותן נתכון להעביר הנחלה מבניו, הואיל ובסתם נתן לו הרי זו מתנה גמורה והרשות בידו לעשות בהן כל מה שירצה בין להקדיש בין להחזירן לבניו אם ירצה.
<h2>דף קלד.</h2>
האומר זה בני נאמן להחזיקו יורש בנכסים הנמצאים לו באותה שעה, הואיל ובידו לתתם לו במתנה, אבל בנכסים הבאים לאחר מכן אינו נאמן, שאין האב נאמן על בנו אלא כשהוא מוחזק (כ)שהוא בנו, אבל אינו ידוע אם הוא בכור אם אינו בכור, אבל זה שאינו מוחזק שהוא בנו אין זה נאמן להחזיקו בנו, אלא בדבר שבידו לתת לו וכן ביאר רבינו שמואל. אחד מן האחין שאמר על אחד שהוא אחיו, ושאר האחין אינן יודעין אם אמת אם שקר, הרי זה נאמן לחייב עצמו, ונותן לו מחלקו מה שמגיעו מירושתו, אבל אינו נאמן לחייב אחיו, ואינן נותנין לו מחלקן כלום, ואם מת אחר כך זה הספק יחזרו הנכסים למקומן. היו לו לזה הספק נכסים ממקום אחר יורשין אותן כל האחין, הואיל והעיד זה שהוא אחיהן.
מי שהיה מוחזק שיש לו אחים, ואמר בשעת מיתתו שיש לו כמו כן בנים הפוטרים את אשתו מן היבם, הרי זה נאמן שהרי בידו לגרשה ולפוטרה מן היבם בגיטו. ומז"ה ביאר שאינו נאמן להתירה אלא לישראל, שיכול להתירה לו בגטו, אבל לא לכהן שאינו יכול להתירה לו בגטו. אם לא היה מוחזק לא בבנים ולא באחין, ואמר יש לי אחין כדי לאסור את אשתו אינו נאמן, הואיל והיא בחזקת היתר לשוק, וכבר ביארנו זה בקידושין בפרק האומר [ס"ד ע"א].
<h2>דף קלד:</h2>
הבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן להחזיקה גרושה מכאן ואילך ולפוסלה לכהונה שהרי בידו לגרשה, אבל אינו נאמן להתירה להנשא, שהמגרש את אשתו יש לדבר קול והואיל ואין הדבר ידוע חוששין שמא לא גירשה.
<h2>דף קלה.</h2>
היה מוחזק שאין לו אחים ולא בנים, ואמר בשעת מיתתו כמו כן שאין לו אחין ואשתו מותרת לשוק, ויש בני אדם אומרים שיש עדים במדינת הים שיודעים שיש לו אחים, הרי זו חוששין לה לפי שהוא ספק איסור תורה ואין מתירין אותה להנשא עד שיתברר אם יש לה יבם אם לאו.
אמרו שאר האחין מתחלה שהן יודעין שאין זה אחיהן, הרי אילו אינן יורשין ממנו כלום, ואפילו נכסים שהיו לו ממקום אחר, ואין כל ירושתו אלא לזה שהחזיקו אחיו.
<h2>דף קלה:</h2>
וכן הפירות המחוברין בנכסים שנטל הספק מחלקו שלזה שהעיד עליו, אם הן עומדין להתלש כל האחין חולקין בהן שהרי הן כנכסים שהיו לו ממקום אחר, ואם הן צריכין לקרקע ואינן עומדין להתלש הרי זה ספק בתלמוד ומספק אין האחין נוטלין בהן, אלא הרי הן לבעל הקרקע.
מי שמת ונמצאת דיאתיקי שהיא שטר מתנת שכיב מרע קשורה לו על יריכו, הרי זו אינה כלום שמא כתב ליתן ונמלך מליתן, ואם נתן השטר מחיים למקבל, בין שהוא מן היורשין, בין שאינו מן היורשין, ואפי' אם היתה כתובה לראובן ונתנה לשמעון, ואמ' לו זכה במה שכתוב כאן דבריו קיימין.
<h2>דף קלו.</h2>
הבריא שרצה להקנות כל נכסיו לבניו, ואינו רוצה שיזכו בהן אלא לאחר מיתתו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, שהן זוכין בגוף הנכסים מהיום, ובפירותיהן אחר מיתתו, והאב אוכל הפירות עד שימות, ואם לא כתב מהיום לא קנו כל עיקר שאין המקנה יכול להקנות אחר מיתה. בד"א בשטר שאין בו קניין. אבל אם יש בו קניין אע"פ שלא כתב בו מהיום הרי הוא כמי שכתוב בו מהיום, שהרי היום קנו ממנו, ובין שכתובה המתנה קודם הקניין, שכתב שנתן המתנה לאחר מותו וקנו מידו, בין שכתוב הקניין קודם המתנה, שכתב שקנו מידו על מתנה זו שהקנה לאחר מותו, הרי זו מתנתו קיימת, שהרי הקניין אינו אלא היום. ויש מי שאומר שאע"פ שאין בו קניין כל עיקר אין צריך לכתוב מהיום, שהרי זמנו שלשטר מוכיח עליו שהרי בחייו נכתב השטר, ומזמן השטר הקנה, ואין צריך מהיום אלא בגט אשה שכותבין בו מן יומא דנן ולעלם, וכבר ביאר מז"ה שאף בשטרי ממון צריך לכתוב בו מהיום, אם אין בו קניין, וכן עיקר כמו שביאר הראיה בפסקיו.
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כדרך שביארנו, הרי גוף הנכסים לבן והפירות לאב, האב אינו יכול למכור גוף הנכסים מפני שהן כתובין לבן, והבן אינו יכול למכור הפירות מפני שהן ברשות האב, מכר האב מכורין הפירות ללוקח עד שימות האב, מת האב בטל קניינו שללוקח. אפי' מת הבן בחיי האב בלא זרע, וירש האב זכות הבן לא נתקיימה מכירת האב ללוקח, שאין האב זוכה במיתת בנו אלא מכח ירושה, ואין אדם יכול למכור ירושה העתידה לבוא לו ולא מכר האב אלא זכות הפירות שהיה לו באותה שעה ובמיתת האב בטל זכות הפירות, וחוזרין הנכסים ליורשי האב כמו שביאר מז"ה. מכר הבן בחיי האב אין ללוקח כלום עד שימות האב, אבל במיתת האב קנה הלוקח הנכסים לגמרי, אע"פ שמת הבן בחיי האב בלא זרע לא בטלה מכירת הבן, שאין קניין פירות שלאב חזק כקניין הגוף שיוכל לבטל מכירת הבן שהגוף שלו, אע"פ שאין הבן בעולם בעת מיתת האב הרי הלוקח עומד במקומו וזוכה בנכסים.
<h2>דף קלו:</h2>
האומר לחבירו נכסיי לך ואחריך לפלוני, ואחריו עוד לפלוני, מת הראשון קנה שיני, מת שיני קנה שלישי, מת שיני בחיי ראשון לא קנה שלישי, שאין השלישי קונה אלא מכח השיני והרי לא זכה בהן שיני כל עיקר, אלא נתקיימו הנכסים למקבל הראשון וליורשיו אחריו.
<h2>דף קלז.</h2>
האומר לחבירו נכסיי נתונים לך במתנה כל ימי חייך, ואחר מיתתך לא יהיו ליורשיך אלא יהיו לפלוני, אין לו לראשון אלא אכילת פירות בלבד, ואין לו למכור לכתחילה לא הגוף ולא הפירות, אלא אוכל פירות כל ימי חייו, ומה שישאר (מן הפירות) אחרי מותו בין מן הגוף בין מן הפירות הוא לשיני הכל. ירד הראשון ומכר בחייו בין הגוף בין הפירות מה שעשה עשוי, ואפי' היו עבדים והוציאן לחירות, או היו בגדים ועשאן תכריכין למת מצוה, ואין לשיני אלא מה ששייר ראשון בלבד. והמשיא עצה לראשון למכור הרי זה נקרא רשע ערום, שמאחר שהראשון הולך לפי תומו ומתכוין לשייר לשיני כדעת הנותן, אין לו לזה להשיאו עצה להפסידו לשיני. ואם הראשון רוצה למכור מאליו אין ממחין בידו כמו שביאר מז"ה בפסקיו. נתנן הראשון במתנת שכיב מרע לא עשה כלום, שהרי אין מתנת שכיב מרע אלא לאחר מיתה, ואחרי מיתתו כבר קדם לקנות השיני הזוכה אחריו, שהוא קונה מחמת הנותן הראשון שהקדים ונתן לו.
<h2>דף קלז:</h2>
המקנה נכסיו לחבירו כל ימי חייו, ואחר מיתתו יחזרו לנותן עצמו, והלך אותו המקבל מתנה ומכרן לא עשה כלום, הואיל והיה דעתו שלנותן שיחזרו אליו הרי מתחלה שייר הגוף לעצמו, ולא הקנה למקבל אלא הפירות כל ימי חייו. וכן האומר לחבירו נכסיי נתונים לך עד עשר שנים, ואחר עשר שנים יהיו לפלוני הרי לא הקנה לו עד עשר שנים אלא הפירות, ואם מכר המקבל גוף הנכסים בתוך עשר שנים לא עשה כלום וכן ביאר מז"ה בפסקיו.
האומר לחבירו שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו, והלך המקבל והקדישו ואחר כך החזירו הרי הוא מוקדש, שהרי החזירו וקיים תנאו, ואם אמר על מנת שתחזירהו לי אינו מוקדש, הואיל ואמר שתחזירהו לי חזרה הראויה לו אמר לו, ואם הקדישו אין זו חזרה הראויה לו.
הכותב נכסיו לאחד והלה אמר אי אפשי במתנה זו, אם היה צווח מעקרו הרי זה לא קנה, ואין אשתו ובעל חובו שלמקבל גובין מהן, אלא הרי הם הפקר כמו שיתבאר, אבל אם שתק ולבסוף צוח, בין שזיכה לו על ידי עצמו, בין שזיכה לו על ידי אחר הרי זה קנה ובעל חובו ואשתו גובין מהן, שהרי שעבד להן בשטרן בין הנכסים שקנה בין הנכסים שעתיד לקנות, וזה נתרצה לקנות משעה ששתק, וזה שצוח לבסוף נמלך הוא וחוזר בו, וכבר זכו לגבות מהן אשתו ובעל חובו. אין עליו כתובת אשה ובעל חוב הרי הן הפקר, וכל הקודם בהן זכה בהן, בין שצוח מעקרו, בין ששתק ולבסוף צוח, שאם צוח מעקרו הרי המקבל לא זכה בהן כלל, והרי הנותן נסתלק מהן והרי הן הפקר, ואם שתק ולבסוף צוח הרי זכה בהן המקבל ולבסוף הפקירן, ואם יש עליו כתובת אשה ובעל חוב לא כל הימנו להפקירן ולהפקיע שעבודן שלאילו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. היו עבדים והפקירן קנו עצמן בני חורין ואין אשה ובעל חוב גובין מהן שהשחרור מפקיע עצמו מידי שעבוד.
<h2>דף קלח.</h2>
מקבל מתנה שאמר אחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא, תבטל, אע"פ שצוח מעקרו לא אמר כלום ובעל חובו גובה ממנה, שאין משמעות הלשון הזה אלא שתהיה מבוטלת מכאן ואילך אבל בקבלתו נתרצה בה וזוכה בעל חובו לגבות ממנה, אבל אם אמר בטילה היא, או אינה מתנה, או אי אפשי בה אם צוח מעקרו דבריו קיימין ואין בעל חובו גובה ממנה וזה מבואר בפרק השולח גט [גיטין ל"ב ע"א].
האומר כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא כתב ולא נתן לי חוששין שמא זיכה לו על ידי אחר והוא אינו יודע, והרי שדה זו של אותו המקבל. אמר הנותן כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים, והרי הודה המקבל שהוא לא קבל, ועל ידי אחר לא זיכה לו שהרי הנותן לא אמר אלא שנתן לו, והרי שדה זו בחזקת הנותן. אמר הנותן לבנו שלמקבל נתתי שדה זו לאביך, והוא אומר לא נתת לאבי, שאני יודע מאבי דבר זה, הואיל ואין המקבל לפנינו ולא שמענו ממנו דבר הרי זה הדבר ספק, ויהיו פירות השדה ביד שליש עד שיתברר הדבר, או עד שיתרצו שניהם כמו שמבואר בפרק השולח גט בהלכות עבדים [גיטין מ' ע"ב]. האומר לשלוחו הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו, בין שאמר הולך, בין שאמר תן הרי הוא כאילו אמר זכה, ומשעה שהגיע המנה ליד השליח זכה בו המקבל להוליכו לו השליח באחריותו שלשולח, ואין הנותן יכול לחזור בו, וכבר ביארנו עניין זה כולו בגטין בפרק ראשון [י"ד ע"א].
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני, ושלש מאות לפלוני, וארבע מאות לפלוני, אין אומרין כל הקודם בשטר יזכה לגבות תחלה אלא כולן גובין כאחת כל אחד לפי חלקו, לפיכך אם יצא שטר חוב על אותן הנכסים משלם כל אחד כפי חלקו.
אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו שלש מאות לפלוני, ואחריו ארבע מאות לפלוני, כל הקודם בשטר הוא זוכה לגבות תחלה, ואין השיני יכול לגבות כלום עד שלא יגבה הראשון תחלה כל חלקו, שהרי אמר ואחריו לפלוני ולא הקנה לשיני אלא אחר הראשון, וכן לא הקנה לשלישי אלא אחר השיני, בא בעל חוב לגבות גובה מן האחרון, ואם אינו מספיק לו גובה משלפניו, ואם אינו מספיק לו עוד גובה משלפני פניו.
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בכורי, ידו על העליונה, רצה בכורתו נוטל, רצה מאתים זוז נוטל, וכן אם אמר תנו לו מאתים זוז בבכורתו ידו על העליונה, ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בכורי כראוי לו, הואיל ואמר לשון יתר הרי הוא כמפרש לתת לו גם המתנה גם הבכורה, וכן הדין אם אמר ליתן מאתים זוז לאחד משאר בניו ראוי לחלק בו גם כן כמו שביאר מז"ה. וכן שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי, או לפלוני בעל חובי, או שאמר לפלונית אשתי בכתובתה, או לבעל חובי בחובו, הרי אילו ידן על העליונה, רצו מאתים זוז נוטלין, רצו חובן נוטלין. אמר תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה, או לפלוני בעל חובי כראוי לו, נוטלין מאתים זוז ונוטלין גם חובן.
<h2>דף קלח:</h2>
שכיב מרע שאמר יש לי מאתים זוז אצל פלוני, העדים כותבין וחותמין אע"פ שאינן מכירין אם יש לו אם אין לו, לפיכך אם באו היתומין לגבות בשטר זה צריכין להביא ראייה שיש לו בידו שהעדים לא כתבו אלא כפי מה ששמעו מפיו.
כל זמן שהאב קיים אוכל הפירות ותולש ומאכיל לכל מי שירצה, וכל הפירות שהניח תלושים אחרי מותו הן ליורשיו, אבל הפירות הנמצאים מחוברין הן לבן שזוכה בנכסים אחרי מיתת האב. בד"א כשלא מכר הבן הנכסים לאחר, אבל אם מכר הנכסים לאחר בחיי אביו, פירות הנמצאין מחוברין בשעת מיתת האב אינן ללוקח, אלא הן ליורשי האב, ושמין אותן כמה הן שווין באותה שעה ונותן הלוקח דמיהן ליורשי האב, ומה שמשביחין אחר מיתת האב הוא ללוקח.
<h2>דף קלט.</h2>
וכן אם הקנה האב נכסיו לאחר מהיום ולאחר מיתה, ונמצאו פירות מחוברין בנכסים בעת מיתת האב, הרי הן ליורשין ולא למקבל המתנה שאם מוותר אדם אצל בנו אינו מוותר אצל אחר.
מעשה באחד שצוה לתת לבתו נדונייא, והיתה הנדונייא דבר ידוע להם, לסוף הוזלה הנדונייא אחר מותו, ואמרו חכמים הריוח ליתומים ואין הבת יכולה לומר תנו לי דמי הנדונייא כמו שהיתה שווה וזה מבואר בפרק נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א]. ושוב מעשה באחד, שצוה ואמר תנו ארבע מאות זוז מן היין שלי לבתי והוקר היין, ואמרו חכמים בשביל היתומים הוקר, ואין לה לבת אלא ארבע מאות זוז שצוה לה אביה בלבד וגם זה מבואר שם.
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, והרי הגדולים צריכין פרנסת לבוש וכסות יותר מן הקטנים, והקטנים מבזבזין מזונות יותר מן הגדולים, הרי אילו אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, ולא הקטנים ניזונין על הגדולים, אלא חולקין בשוה, ואילו עושין מחלקן ואילו עושין מחלקן. עמדו הרבה זמן בשותפות והיו הולכין הגדולים ומתפרנסין מן השותפות, מחשבין הגדולים פרנסתן לעצמן, שאין לומר שמחלו להם הקטנים בעודן בשותפות שהקטנים אינן בני מחילה, ואם היו כולם גדולים והיו הולכין ומתפרנסין כולם מן השותפות אע"פ שאילו מתפרנסין יותר מאילו כבר מחלו אילו לאילו הואיל ולא מיחו בידן. ואין שמין להן בעת שבאו לחלוק אלא הבגדים הנמצאין עליהן בעת החלוקה, אבל מה שלבשו ובלו כבר מחלו אילו לאילו, כמו שביאר מז"ה בפרק ארבעה אבות נזיקין. וכן אין שמין להם מה שנמצא על נשיהן ועל בניהן ועל בנותיהן ואפילו בשעת החלוקה, שכבר מחלו זה לזה משעה שעשאום, ואם היו בגדים שלשבת ושלרגל אפילו שעל נשיהן ובניהם ובנותיהן שמין, כמו שכתב רבינו יצחק בפסקיו בפרק ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"א ע"ב].
וכן אם היו בנות גדולות וקטנות, ונישאו הגדולות אחר מיתת אביהן מממון השותפות, ינשאו גם הקטנות מממון השותפות, ואחר כך יחלקו בשוה, ואם אינן מוצאות הקטנות ממון אביהן לעשות פרנסת נישואיהן, הרי הן טורפות פרנסתן מן הקרקעות שהכניסו הגדולות לבעליהן, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, ואפי' אם מכרום לאחרים גובות הקטנות פרנסתן מן הלקוחות, שפרנסת הנישואין הרי היא כמלוה בשטר לטרוף מנכסים משועבדין. ונראה בעיניי שאם נשאו הגדולות בחיי אביהן מממון אביהן, ובאו להנשא הקטנות אחר מיתת אביהן מממון השותפות אין שומעין להן, שכל מה שנתן אביהן לגדולות בחייו מתנה הוא בידן כדרך שביארנו בבנים, וחולקות כל הנכסים שנמצאו בשעת מיתת אביהן בשוה הואיל ואין כאן יורש אלא הן, והקטנות ניזונות ומתפרנסות (על) הכל מחלק ירושתן, וכבר ביארנו זה בפרק נערה שנתפתתה.
גדול האחין שנושא ונותן בממון השותפות, הרשות בידו ללבוש ולהתכסות מממון השותפות יותר משאר אחיו, בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים, לפי שהנאה היא לאחין כדי שיהיו נשמעין דבריו ויצליח במשאו ובמתנו, ואם אינו נושא ונותן בממון הבית, אע"פ שהוא גדול מכולן אין לו רשות ללבוש ולהוציא יותר מהם, ואם עשה כן מחשב לעצמו כל היתרון, אלא אם כן מוחלין לו כדרך שביארנו.
נשאו האחים הגדולים נשים ועשו הנישואין שלהם מממון השותפות, ישאו גם הקטנים נשים לעשות נישואיהן גם הם מממון השותפות, ואם נשאו הגדולים נשים בחיי אביהן ועשו נישואיהן מממון אביהן, ובאו הקטנים לישא נשים אחר מיתת אביהן, ואומרין להם הרי אנו עושים נישואין שלנו מממון אבינו כדרך שעשיתם גם אתם מממון אבינו, אין שומעין להם, שכל מה שנתן להם אביהם בחייו הרי הוא מתנה אצלן.
הבת שלותה ואכלה ועמדה ונשאת הרי המלוה עומד וגובה חובו מן הנכסים שהכניסה לבעלה בתורת נכסי מלוג, ולא מן הנכסים שהכניסה לו בתורת נכסי צאן ברזל, לפי שנכסי צאן ברזל הן באחריותו שלבעל והרי הן כמכורין אצלו, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, אבל נכסי מלוג שהן באחריות האשה אינן כמכורין לבעל להפסיד זה הלוואתו שהלוה לה עד שלא נשאת כמו שביאר מז"ה. אבל אם הלוה לה לאחר שנשאת אינו יכול לגבות אפילו מנכסי מלוג, שאין האשה יכולה לשעבדם אחר שנשאת ולהבריחם מן הבעל, ואם מכרתן האשה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.
וכן מי שמת והניח אלמנתו ובתו שהיא יורשתו, הרי האלמנה ניזונת מנכסי בעלה, ואם נשאת הבת והכניסה נכסי אביה לבעלה, הרי האלמנה ניזונת מנכסי מלוג שלה, אבל לא מנכסי צאן ברזל שהן כמכורין לבעל כמו שביאר מז"ה ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדין, אפי' מתה הבת וירשה בעלה הרי האלמנה גובה מזונותיה מנכסי מלוג שביד הבעל.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין שיש בהם כדי שיזונו מהם הבנים והבנות עד שיבגורו הבנות, הבנים יירשו כל הנכסים, והבנות ניזונות מהן דבר יום ביומו עד שיבגורו [או] עד שיתארסו, שתנאי בית דין הוא שהבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מיתת אביהן עד שיבגורו [או] עד שיתארסו. ואם אין בנים יורשין אלא בנות, כל אחת ניזונת מחלק ירושתה בין גדולה בין קטנה. היו הנכסים מועטין שאין בהם כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגורו, מוציאין להן לבנות מזונות שיספיקו להן עד שיבגורו, ואם יש בהן מותר נותנין אותו לבנים, ואם אינו מספיק להם ישאלו על הפתחים.
<h2>דף קמ.</h2>
היו הנכסים מועטים וקדמו היתומים ומכרום, מה שמכרו מכרו ואין מוציאין מידן. והמשיא עצה למכור בנכסים מועטין הרי זה נקרא רשע ערום, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק היה נוטל מנחתה [כ"א ע"ב]. וכן אם היו הנכסים מועטין, ועד שלא הספיקו הבנות לגבות למזונותיהן נתרבו הנכסים, כגון שהוקרו הנכסים, או שהוזלו המזונות, ויש בהן כדי שיזונו אילו ואילו עד שיבגורו, הרי אילו דנין אותן כנכסים מרובין, מעמידין הירושה בחזקת הבנים, ונותנים מזונות לבנות דבר יום ביומו, בעוד שיש להם מן הנכסים. היו הנכסים מרובין מתחלה, ואחר כך נתמעטו, כבר זכו בהן יורשין, ואין מוציאין הירושה מידן. היו הנכסים מרובין ויש עליהן כתובת אשה, או בעל חוב, או מזונות שיש לאלמנה על נכסי בעלה, אם תבוא האלמנה לגבות מזונותיה ואחר כך כתובתה יהיו הנכסים מועטין, הרי זה ספק בתלמוד אם דנים אותן כמרובין ואם דנין אותן כמועטין, ואין מוציאין הירושה מחזקת הבנים מספק.
<h2>דף קמ:</h2>
הניח בנים ובנות וטומטום, בזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות, ונותנין לו מזונות כשאר הבנות שמא נקבה הוא, ובזמן שהנכסים מועטין הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים שמא זכר הוא, ואין לו אלא כשאר הזכרים, ואין דוחין אותו מן הזכרים ומן הנקבות, שעל כרחך הרי הוא או זכר או נקבה.
<h2>דף קמא:</h2>
האומר מי שיבשר אותי במה נפטר רחמה שלאשתי, אם זכר יטול מנה, ואם נקבה יטול מנה, ילדה זכר ובישרו זכר יטול מנה, וכן על נקבה מנה, בין שהיה שכיב מרע והקנה לו בדיבור, בין שהיה בריא וזכה לו בקניין, ילדה זכר ונקבה אינו נוטל כלום, שהרי לא אמר אלא זכר לבד או נקבה לבד, ואם אמר אם יבשרני זכר ונקבה יטול מנה הרי זה יטול מנה, ואם ילדה נפל הרי זה אינו נוטל כלום. המזכה למי שלא בא לעולם, כגון לבנים העתידין להולד, לא עשה כלום, שאין אדם מקנה דבר למי שלא בא לעולם, אפי' עובר שבמעי אמו דבר שלא בא לעולם הוא והמזכה לו לא קנה, אלא אם כן הקנה לו לאחר שיצא לאויר העולם, ויש אומרין שאם הוא מזכה לעובר שהוא בנו קנה, לפי שדעתו שלאדם קרובה אצל בנו. וכבר ביאר מז"ה בפסקיו שאף אם זכה לעובר שהוא בנו לא קנה, וכן שטת התלמוד וכן עקר. יצא העובר לאויר העולם המזכה לו קנה, ואע"פ שמת לאלתר הרי הוא מוריש זכותו ליורשיו, והוא שידוע שכלו לו חדשיו ויצא מכלל נפל, אבל אם הוא ספק נפל אין מוציאין מספק הנכסים מחזקתן, וכן ביאר מז"ה.
<h2>דף קמב.</h2>
גר שמת בלא זרע וביזבזו ישראל נכסיו לזכות בהן כל הקודם, ואחר כך שמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת, חייבין להחזיר, החזירו הכל ואחר כך מת בנו או הפילה אשתו, המחזיק בפעם שנייה קנה, והמחזיק בפעם ראשונה לא קנה, ואע"פ שלא הספיק להחזיר הנכסים עד שמת, הואיל והיתה החזקה רפויה בידו שהרי מחזיר הנכסים ואינו יודע במיתתו שמת אחר כך, לא קנה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית א'.
<h2>דף קמב:</h2>
המזכה קצת נכסיו לבנים העתידין להולד לו, וזיכה גם כן לאחד מבניו שנולדו לו כבר שיקנה כאחד מהן, הרי אילו לא קנו לא אילו העתידין להולד ולא זה שנולד, שהרי העתידין להולד לא באו לעולם ואינו יכול להקנות למי שלא בא לעולם, וגם זה הנולד הרי הקנה לו כמותם, כמו שהם לא קנו גם הוא לא קנה, ויכול האב ליתן אותם לכל מי שירצה.
<h2>דף קמג.</h2>
וכן המזכה דבר לחבירו ואמר לו קנה כחמור לא קנה, שכמו שהחמור אינו ראוי לקנות גם הוא אינו קונה, ואם אמר לו קנה דבר זה אתה והחמור קנה מחצה, כדברי מז"ה, ולי נראה שלא קנה כלום כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ב'.
האומר לאשתו כל נכסיי יהיו לך ולבנייך וכן אם אמר לאחר כל נכסיי יהיו לך ולבניי, הרי מחצה נכסיו לבניו, ומחצה לאשתו או לאחר, שכן דרשו והיתה לאהרן ולבניו [ויקרא כ"ד] מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
ומעשה שהטיל המלך מס בטבריה, וצוה שיפרעו דמי העטרה שלו העשירים והשרים, ואמרו חכמים העשירים פורעין מחצה והשרים פורעין מחצה, שכך הוא משמעות לשון זה בכל מקום.
<h2>דף קמג:</h2>
השולח ממדינת הים לביתו מיני תכשיטין כגון בגדי משי וכיוצא בהן, ולא פירש אם לבניו אם לבנותיו, הראויים לבנים ינתנו לבנים, והראויים לבנות ינתנו לבנות, ואע"פ שהן נשואות, ואם היו לבניו נשים ינתנו לנשי בניו, שאין אדם מניח נשי בניו ונותן לבנותיו הנשואות, ואם לא היו בנותיו נשואות בנותיו קודמות לנשי בניו, ואם צוה כן בשעת מיתה ואמר ינתנו אילו לבניי, אין הבנות בכלל כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק שני דייני גזילות.
מי שצוה ואמר נכסיי יהיו לבניי והיו לו בן ובת, אין אומ' הואיל ואמר בניי בלשון רבים גם הבת בכלל, אלא פעמים שאדם קורא לבנו אחד בניי כמו שכתוב [במדבר כ"ו] ובני פלוא אליאב. וכן מי שצוה ואמר נכסיי יהיו לבניי, והיה לו בן ובן הבן, אע"פ שאמר בניי בלשון רבים לא כלל בן הבן עם הבן, שאין דרכו שלאדם לכלול בני הבנים עם הבנים. ונראה בעיניי שאם היה בן הבן ראוי לירש, כגון שהיה בן בנו המת, הרי הוא נכלל עם הבן החי, ואע"פ שהיו לו שני בנים ואמר המצווה נכסיי לבניי נכלל בן המת עמהן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
מי שצוה ואמר תנו ארבע מאות זוז לפל' וישא בתי, הרי זה נותנין לו ארבע מאות זוז, אם רוצה לישא בתו ישא, ואם לאו לא ישא, ואם אמר ישא בתי ותנו לו, אם נשא בתו נותנין לו ואם לאו אין נותנין לו, כמו שמבואר בפרק יום טוב שחל להיות ערב שבת [ביצה כ' ע"א].
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, והלכו הגדולים והשביחו הנכסים כגון שבנו בתים ונטעו כרמים, אם השביחו בגופן או בממונן הרי אילו השביחו לעצמן, ואוכלין הפירות עד שיגדילו הקטנים, ואחר שיגדילו אומ' כמה היה נותן בכרם זה לנוטעו ולהשביחו שבח כזה ובית זה לבנותו, ונותן לו חלקו מושבח אחר שמוכר לו השבח בעניין זה.
השביחו הנכסים מחמת הנכסים, כגון שבנו בתים ונטעו כרמים מממון אביהן, ולא טרחו לא בגופן ולא בממונם, אלא שנתעסקו בדבר להכניס פועלין ולהוציא פועלין. וכן אם הניח אביהן מעות ונתעסקו להרויח בהן הרי אילו השכר לאמצע. ואם אמרו בבית דין ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין לעצמינו ואוכלין, מה שהשביחו השביחו לעצמן, וצריכין לומר כן בפני בית דין, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל, וכן ביאר רבינו חננאל.
ואם היו הגדולים תלמידי חכמים העוסקין בתלמודן, ואין דרכן להניח תלמודן ולעסוק בשלאחרים, אע"פ שלא פירשו הרי הן כמי שפירשו, וכל השבח הוא לעצמן.
היו כל האחין גדולים שראויין כולם להשביח נכסיהן, והלכו מקצתן והשביחו הנכסים, אע"פ שגילו דעתן בבית דין שלא בפני אחיהן, ואמרו כל מה שאנו עושין לעצמינו אנו עושין, הרי אילו לא השביחו לעצמן ואין כל הפירות שלהם, שהיה להם להודיע לאחיהם והיו משביחין גם הן עמהן, לפיכך אפילו אם השביחו מקצת הנכסים השביחו לאמצע וכן הפירות לאמצע, שהרי לא חלקו, ונוטלין שכרן מחלק אחיהן כדין היורד לתוך שדה חבירו ונטעו שלא ברשות, כמו שביאר מז"ה.
הניח להן אביהן אודייני, שהוא בור גדול שמוכרין מימיו, וצריכין לשומרו תמיד ולטרוח בו בגופן, אע"פ שנתעסקו בו האחין הגדולים וטרחו בו בגופן, הרי כל השכר לאמצע, לפי שגם הקטנים יכולין לטרוח טורח כזה לשמור הבור ולכסותו, וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף קמד.</h2>
האשה שהיא יורשת את בעלה, כגון הנושא את בת אחיו ומת בלא זרע ולאחיו אין בנים כי אם בנות והרי אשתו עם שאר בנות אחיו יורשות אותו, והרי היא גדולה והשביחה הנכסים, ושאר אחיותיה קטנות הרי דינה עמהן בנכסי בעלה שהשביחה כדין האחים הגדולים עם הקטנים. אם לא היתה אשתו יורשתו, והשביחה הנכסים שליתומין, הרי היא אפיטרופייא עליהן, ואין לה שום חלק עמהן, ואף אם פירשה שהיא עושה בשביל עצמה אין לה לירד בנכסי יתומין בלא רשות בית דין הואיל ואין לה שותפות עמהן כדרך האחין.
המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו, אע"פ שלא הזכיר לו לשון מתנה כל עיקר, ואם ייחד לו לנישואין כלי הבית קנה גם כלי הבית, והוא שהיה בנו הגדול, והשיאו אשה בתולה, והיתה אשתו ראשונה, והשיאו ראשון לכל האחין, אבל אם חסר אחד מכל אלה לא קנאו. ייחד לו אביו בית לנישואין, והיתה עלייה על גביו בית קנה עלייה לא קנה. היתה אכסדרה לפני הבית, וכן אם היו שני בתים זה לפנים מזה, וייחד לו הפנימי שיש לו דרך על החיצון, הרי זה ספק בתלמוד אם קנה הבית החיצון או אכסדרה שלפני הבית שייחד לו אם לאו, ומספק לא קנה. הניח אביו בבית שייחד לו שום דבר שלו אפילו שובך שליונים, או ממיני המאכלים, ואפילו עששית שלשמן, ואפי' סנדל אחד, לא קנאו לבית, אבל הכלים שייחד לו קנה.
<h2>דף קמד:</h2>
האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך, או שמינהו המלך גבאי, או שמינהו על חיילותיו, אם מחמת האחין, ששאל המלך אדם אחד מזה הבית, אע"פ שזה הוא חריף יותר משאר האחין ויש לומר חורפתו גרמה לו, הרי זה כל השכר וכל ההפסד שמגיע לו הוא לכל האחין, ואם מחמת עצמו לקחו המלך כל מה שמגיע לו הרי הוא לעצמו, ואע"פ שהוא שותף עם אחיו, וכן אם מצא מציאה הרי היא שלו כמו שביאר מז"ה.
אחד מן האחים שנטל מאתים זוז והלך לו ללמוד תורה, יכולין האחין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות כאחד ממנו, ואם אין אתה אצלינו אין לך מזונות מן השותפות כדי צרכך, אלא לפי ברכת הבית, מה שאתה מוציא יותר אתה מוציא מחלקך.
נלקח מחמת האחין וחלה ונתרפא, אם באונס חלה נתרפא מן האמצע, ואם בפשיעתו חלה, כמו שכתוב צנים פחים בדרך עקש ושומר נפשו ירחק מהם, הרי זה נתרפא משלעצמו, ואם נלקח מחמת עצמו אע"פ שחלה באונס נתרפא משל עצמו. ונראה בעיניי שאחד מן האחין או מן השותפין שיצא חוץ לעיר להרויח בשביל השותפות כל אונס שיארע לו הרי הוא לאמצע, וכן אם חלה באונס ונתרפא נתרפא מן האמצע, שהרי הוא דומה כאלו נלקח מחמת האחין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ד'.
השושבינות נגבית בבית דין, שכן דרך חתנים שמדרינין אותן אוהביהם במיני מאכלים, ואוכלין ושמחין עמהן בנישואיהם, והם הנקראים שושביניהן, וכשישאו גם הם נשים חייב גם זה לעשות להם שושבינות כיוצא בה, ואם אינו עושה להם יכולין הם לתובעו בבית דין.
השולח לחבירו כדי יין או כדי שמן אין נגבין בבית דין מפני שגמילות חסדים היא, ואין זה דרך שושבינות, שדרך השושבינין לשלוח מכל צרכי סעודה.
הרי ששלח האב אחד מבניו לעשות שושבינות לחבירו, אם פירש ואמר יוליך פלוני בני שושבינות זה הרי זכה הבן באותו השושבינות, וכשהיא חוזרת לו השושבינות בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב הרי היא שלו ואין לאחיו חלק בה.
שלח האב סתם שלא פירש יוליך פלוני בני שושבינות זה, אלא אמר יוליך אחד מבניי, והוליכה אחד מהן, כשהיא חוזרת לו חוזרת לאמצע, שלא זכה בה זה המוליכה אלא הרי היא לכל האחין לאחר מיתת האב, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ה', ואין הבכור נוטל בה פי שנים כמו שביארנו.
נשתלחה שושבינות לאב, כגון שהיה משיא אחד מבניו, והיה עושה כל הוצאת הנישואין משלו, ונשתלחה שושבינות לבנו, כשמחזירה בנו אחר מיתת אביו, מחזירה מממון השותפות, שהרי בעבור כבוד אביו נשתלחה לו ומממון אביו היתה כל ההוצאה.
השולח שושבינות לחבירו ומת, אינו מחזיר זה השושבינות ליורשיו, שיכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו, ואם נשא זה אשה ושמח עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לשלוח לו שושבינותו עד שמת, הרי זה מחזיר ליורשיו, ואם עמד יבם וייבם את אשתו אע"פ שהוא יורש כל נכסי המת, אינו יורש ממון השושבינות לפי שהוא ראוי, ואין היבם יורש בראוי כבמוחזק, והרי הוא לכל האחין.
<h2>דף קמה.</h2>
כסף הקידושין שאדם נותן לאשתו אינו חוזר לעולם אפילו אם היה שווה מאה מנה, בין שמת הוא בין שמתה היא ואפילו מרדה בו היא וגירשה מפני מרדה עד שלא נשאת, שלא יאמרו קידושי טעות היו וקידושין תופשין באחותה.
וחמשה דברים נאמרו בשושבינות, שהיא נגבית בבית דין, חוזרת בעונתה, כשישא שושבינו אשה כמו שביארנו, ואין בה משום רבית, אם רצה להוסיף, שהרי לא נתן לו זה על דעת להוסיף, ואין השביעית משמטתה, שהרי לא הגיע זמנה ליגבות עד שעת נישואין, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, לפי שהוא ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק.
<h2>דף קמה:</h2>
דרך השושבינות שאם היה השושבין בעיר יש לו לבוא מעצמו ולשמוח בנישואי שושבינו, ואם לא שמע קול נישואין יש לו לחתן להודיעו ולזמנו בנישואיו, ואם לא הודיעו יש לו לזה תרעומת עליו על שלא הודיעו, אבל מכל מקום יש לו לשלם השושבינות כפי מה שעשה לו חבירו. ועד כמה הוא חייב לשלם, מנהג בני המשתה כך הוא, שאם עשה לו חבירו שושבינות שלזוז כבר אכל שושבינותו, ואלו היה מודיעו לזה היה שולח לו גם הוא זוז והיה אוכלו, ועכשיו שלא הודיעו אינו משלם לו כלום. שלח לו שושבינו שני זוזים, או עד ארבעה משלם לו חצי השושבינות, והחצי מנכה לו כנגד אכילתו שהיה אוכל הואיל ולא הודיעו. שלח לו מארבע ולמעלה מנכה לו בעבור אכילתו על שלא הודיעו, לפי חשיבותו, שהיה צריך להאכילו ולכבדו לפי דורונותיו ולפי חשיבותו.
עשה עמו שושבינות בפומבי ובקש שיחזיר לו בנישואיו בצנעה, יכול לומר לו בפומבי אני רוצה לעשות לך כדרך שעשית עמי בפומבי שזה הוא כבודי. עשה עמו שושבינות בנישואי בתולה, ובקש שיחזיר לו בנישואי אלמנה, יכול לומר לו בנישואי בתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי ולא בנישואי אלמנה, שאיני יכול לשמוח בנישואי אלמנה כמו בנישואי בתולה. עשה עמו בנישואי אשה שנייה, ובקש ממנו שיחזיר לו בנישואי אשה ראשונה, יכול לומר לו כשתשא אשה אחרת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי בשנייה, שאין טורח השנייה וכבוד השנייה מרובה כמו שלראשונה. עשה עמו באחת ובקש שיעשה לו בשתים, יכול הוא שיאמר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי.
<h2>דף קמו.</h2>
השולח סבלונות שלמאכל ומשתה לבית חמיו, אע"פ שהיו שווין מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן אפילו שוה דינר, או ששתה שם בשוה דינר אע"פ שלא אכל כלל, ומת הוא או שמתה היא הרי אלו אינן נגבין. אם לא אכל שם ולא שתה שם הרי אלו נגבין, בין שמת הוא בין שמתה היא, ואפי' חזר בו הוא וגירשה עד שלא נשאת.
שלח לה סבלונות שלתכשיטין מרובין שיבואו עמה לבית בעלה, הרי אילו נגבין אע"פ שאכל שם בדינר, שאין אלו נמחלין בסעודת חתן. שלח לה סבלונות שלתכשיטין מועטין כדי שתשתמש בהן לבית אביה, הרי אילו דינם כסבלונות שלמאכל ומשתה ונמחלין בסעודת חתן כמו שביאר מז"ה. ואם חזרה בה היא ומרדה בו והוצרך לגרשה מפני מרדה, אפילו אגודה שלירק היא מחזרת ואע"פ שאכל שם סעודת חתן דינר.
מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו מאה קרונות שלכדי יין, ושלכדי שמן, ושלכלי כסף, ושלכלי זהב, ושלכלי מילת, ורכב בשמחתו, ועמד על פתח ביתו והוציאו לו כוס שלחמין ששווה דינר ושתה, ולבסוף מת, ואמרו חכמים סבלונות העשויין להבלות כגון שלמאכל ומשתה וסבלונות העשויין שתשתמש בהן בבית אביה אינן נגבין, ושאינן עשויין להבלות אלא הן עשויין שיבואו עמה בבית בעלה הרי הן נגבין.
סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו, הרי זה ספק בתלמוד אם נגבין אע"פ שאכל אם לאו, ואין נגבין מספק, וכן שבח סבלונות שבלו כגון שהיו שווין מאה זוז והוקירו והרי הן במאתים, הרי זה ספק ואינו נגבה מספק, אע"פ שלא אכל. וכן אם לא אכל שם סעודת דינר הוא, אלא שלוחו, או שלא אכל הוא לא בבית חמיו, ולא על פתח ביתו, אלא שלחו לו במקום אחר, הרי כל אילו ספק, ומספק אין נגבין. וכן אם אכל שם שיעור חצי דינר או שליש דינר, הרי זה ספק אם נמחלין הסבלונות העשויין להבלות החצי או השליש לפי חשבון הדינר אם לאו, ואינו גובה מספק.
מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא שחוטמה אטום ואינה מרגשת בריח, ונכנס אחריה בחרבה לבודקה, ונפלה עליה החרבה ומתה, ואמרו חכמים הואיל ולא נתייחד עמה לביאת נישואין אלא לבודקה, מתה אינו יורשה, שאין אדם יורש אשתו ארוסה. ויש מפרשין נשואה היתה, ולפי שנכנס לבודקה ובדעתו לגרשה, מתה אינו יורשה.
<h2>דף קמו:</h2>
כשהן מחזירין, אותן הסבלונות שאינן בעין אין מחזירין אותן בשווייהן, אלא השליש פחות ממה שהיו שווין, לפי שלא היו סבורין להחזירן ולפיכך בזבזו אותן וזלזלו בהן.
שכיב מרע שהיה מצוה מחמת מיתה, אע"פ שלא הקנה אלא בדיבור, ואע"פ שלא הקנה אלא לאחר מיתה, הרי זה דבריו קיימין ואין צריך להקנות בקניין, וגם אין צריך לכתוב מהיום כמו שצריך הבריא, לפי שתקנו חכמים לשכיב מרע שיהיו כל דבריו ככתובין בשטר וכמסורין החפצים שמקנה, כדי שלא תטרף דעתו עליו. אמר תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה בין שאמר מנה זה בין שאמר מנה סתם, כמו שמבואר בגטין בפ' ראשון [י"ג ע"א].
שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים ולא פירש אם הוא מצוה מחמת מיתה אם לאו, רואין אם שייר בנכסיו קרקע או מטלטל כל שהוא שלא כתבו לאחרים, הרי זה בחזקת שנתן מתנה גמורה מחייו, ואם עמד מחולייו אינו חוזר, והוא שהקנה בקניין גמור כדרך הבריא, אבל אם לא הקנה כדרך שהבריא מקנה לא עשה כלום, בין אם מת בין אם עמד. לא שייר כלום לא קרקע ולא מטלטל, אלא נתן כל נכסיו בין לאדם אחד בין להרבה בני אדם, הרי זה בחזקת שנותן לאחר מיתה, ואע"פ שהקנה בקניין גמור, ואם עמד מחולייו חוזר בו, שלא נתן אלא על דעת שימות, והוא שידוע שאין לו נכסים אחרים אלא אילו שהקנה, או שכתב כל נכסיו והקנה אותם בכל מקום שהן. אבל אם לא כתב כל נכסיו אלא הקנה הנכסים הידועים, ואינו ידוע אם יש לו נכסים אחרים אם לאו, הרי זה חוששין לו שמא יש לו שום דבר בשום מקום אחר, והרי הוא כמי ששייר, ואם עמד אינו חוזר אם הקנה בקניין גמור, כמו שביארנו.
מי שהיה חולה ומוטל במטה ואמרו לו נכסיו למי, ואמר דומה היה שאשתו מעוברת עכשיו שאין אשתו מעוברת נכסיו לפלוני, ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, ואפילו היורש יכול למוחלו לאחר מיתתו, לפי שממון השטר אינו בעין ואינו יכול להקנותו קניין גמור, ואינו מקנה לו אלא כח השטר, ואם נתנו במתנת שכיב מרע שהוא נותן על דעת שימות אין היורש יכול למוחלו, לפי שתקנו חכמים בשכיב מרע שיהיו דבריו ככתובין וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו עליו כמו שביארנו למעלה, והרי הוא כמוסר הממון בידו בדיבורו, וגוף הממון קנוי למקבל ואין בו שום זכות ליורש, ואע"פ שלא הקנה השטר אלא בדיבור.
כשם שהבריא אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, כך השכיב מרע אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם, לפיכך שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה, יאכל פלוני פירות דקל זה, לא אמר כלום, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני לדור בו עד זמן פלוני, תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו עד זמן פלוני.
<h2>דף קמח.</h2>
וכן אם אמר השכיב מרע הלואתי שיש לי ביד פלוני תהיה לפלוני, קנה המקבל גוף המלוה כאילו מסרה לידו, אבל הבריא אינו יכול להקנות הלוואתו לחבירו לא על ידי קניין ולא אגב קרקע אלא אם הקנה לו במעמד שלשתן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אע"פ בראייה ה'. כיצד במעמד שלשתן, הלוה לחבירו מנה או שהפקידו אצלו ואמר לו תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואינו יכול לחזור בו. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא כששלשתן מתרצין בדבר, כמבואר בקונטרס הראייות בגטין בפרק ראשון, וכן ביארנו עניין זה בפרק כל הנשבעין. אמר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני ונתרצו כולן בדבר, ולבסוף עשו חשבון ביניהן ונמצא שלא היה לו בידו כלום, אע"פ שהקנהו לאותו פלוני בקניין אינו נותן לו כלום, לפי שקניין בטעות הוא וכל קניין בטעות חוזר, כמו שמבואר בגטין בפרק ראשון [י"ד ע"א].
המוכר דקל שלו לאחד, ופירותיו עד זמן פלוני לאחר הרי זה לא קנה הפירות, שפירותיו עד זמן פלוני דבר שלא בא לעולם הוא ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והרי הפירות לבעל הדקל. מכר הדקל ושייר פירותיו לעצמו עד זמן פלוני, הרי הוא כמשייר מקום בדקל עצמו להיות קנוי לו הדקל לפירותיו, והרי הפירות קנויין לו.
<h2>דף קמח:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין, אם כמחלק שנותן שדה זו לפלוני ושדה זו לפלוני עד שחלק כל נכסיו, וידוע שלא שייר כלום, אם מת קנו כולן, עמד חוזר בכולן, שהרי לא נתן לכולן אלא על דעת שימות. היה נותן כנמלך, שנתן תחלה לראשון בלבד, ואחר כך נמלך ונתן עוד לשיני, ועוד נמלך ונתן לאחר עד שחלק כל נכסיו, מת קנו כולן, עמד אינו חוזר אלא באחרון, שנתן לו בלא שייור, אבל בראשונים אינו חוזר, שהרי שייר בנכסיו כשהקנה להם, ואחר כך נמלך ונתנם לאחרים.
נתן כל נכסיו לאחד, ואחר כך חזר בו בתוך חולייו ונתן מקצת מאותן הנכסים לאחר, הואיל וחזר במקצת חזר בכולן ובטלה מתנת הראשון לגמרי, בין אם מת בין אם עמד, והשיני קנה בין אם מת בין אם עמד, שהרי לא הקנה לו אלא מקצת הנכסים, והואיל ושייר מקצתן מתנתו קיימת ואפילו אם עמד. נתן מקצתן לראשון ואחר כך חזר בתוך חולייו ונתן כולן לשיני, אם מת, קנו שניהם, הראשון מה שנתן לו, והשיני השאר, ואם עמד, ראשון קנה שהרי שייר בנכסיו ומתנתו מתנה גמורה, והשיני לא קנה השאר, שהרי כשהקנה לו לא שייר בנכסיו ולא נתן לו אלא על דעת שימות, והרי לא מת.
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, או שהפקיר כל נכסיו, או שחילק כל נכסיו לעניים, הרי זה ספק בתלמוד אם יכול לחזור בו כשעמד, בעבור שלא שייר, אם לאו, ומספק המחזיק בנכסי הפקר אם היו מטלטלין אין מוציאין מידו, ומה שהוא מוחזק אין מוציאין מידו, וההקדש שהוא מוחזק בו פודה אותו בפרוטה מפני איסור ההקדש. שכיב מרע שאמר יטול פלוני דבר זה, או שאמר יזכה בדבר זה, או שאמר יחזיק, או יקנה, כולן לשון מתנה הן וקנה המקבל בלשון זה.
<h2>דף קמט.</h2>
אמר יהנה בהן, ייראה בהן, או יעמוד בהן, או ישען בהן, הרי כל אילו ספק בתלמוד אם הם לשון מתנה אם לאו, ולא קנה מספק, שהנכסין בחזקת בעליהן הן, ואם היו מטלטלין ותפש בהן המקבל אין מוציאין מידו.
מעשה בשכיב מרע שצוה ואמר תנו ארבע מאות זוז מנכסיי לפלוני וישא בתי, ואמרו חכמים הרי זה נוטל ארבע מאות זוז, ואם רוצה לישא בתו נושא, ואם לאו אינו נושא, ואם אמר ישא בתי ותנו לו ארבע מאות זוז, אם ישא בתו נותנין לו ואם לאו אין נותנין לו, שהרי תלה הדברים זה בזה, וכל שכן אם אמר על מנת שישא בתי, וזה מבואר במסכת ביצה בפרק שיני בהלכת מביאין שלמים [כ' ע"א].
שכיב מרע שמכר כל נכסיו בלא שייור, אם פרע המעות בחובותיו, אע"פ שעמד אינו חוזר, שהרי הואיל וכילה המעות אין דעתו לחזור כל עיקר, ואם היו המעות בעין יכול לחזור בו, שלא מכר אלא על דעת שימות הואיל ולא שייר במכירתו. שכיב מרע שהודה ואמר אני מודה שהמעות שיש ביד ראובן שלשמעון הם, הרי הודאתו קיימת.
כבר ביארנו שמתנת שכיב מרע לאחר מיתה היא, ואינה מן הדין, שאין מתנה לאחר מיתה, אלא תקנת חכמים היא שעשו לשכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו, והיא דומה לירושה שהיא לאחר מיתה, ואין לחזק כח מתנת שכיב מרע שהיא מדברי סופרים מכח הירושה שהיא מן התורה. לפיכך מי שאינו ראוי לזכות בירושה אינו ראוי לזכות במתנת שכיב מרע, כגון הגר שאינו יורש את אביו שנתגייר עמו, ואפילו שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה שנתגייר אחר שנתעברה אשתו, הואיל ואינו זוכה בירושה אינו זוכה במתנת שכיב מרע, ואין אביו יכול להקנות לו במתנת שכיב מרע, אלא אם יקנה לו במתנה גמורה מהיום, וכן כל שכיב מרע אינו יכול להקנות לשום גר במתנת שכיב מרע בין שהיה בנו בין שלא היה בנו כמו שביאר מז"ה.
היו לו לשכיב מרע מעות ביד אחרים אינו יכול להקנותם לגר אלא כדרך שהבריא מקנה, כגון אם היו במעמד שלשתן, שאומר לו המעות שיש לי בידך תנם לזה, ואם לא היו במעמד שלשתן צריך להקנותם לו אגב קרקע, ואם אין לו קרקע אי אפשר להקנותם לו אלא בדרך הודאה, שמודה בפני עדים ואומר המעות שיש לי ביד פלוני שלגר פלוני הם, בין שהיה הגר בנו בין שלא היה בנו, וכן אם הודה שהם שלישראל חברו קנאן זה שהודה לו ומוציא המעות מיד זה שמחזיק בהן שקנאן בהודאתו שלשכיב מרע. בד"א בשכיב מרע, אבל הבריא שהודה ואמר מעות שיש לי ביד ראובן שלשמעון הם לא קנאן שמעון, ואין שמעון יכול להוציאם מיד ראובן שיכול לומר (לך) [לו] ראובן, אם הודה לך שקיבל ממך מעות תלך אליו והוא ישלם לך שאין דינך עלי אלא עליו, ואע"פ שאמרו [כתובות י"ט ע"א] הנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה, לא אמרו כן אלא כשאין הנושה מוצא לגבות מן הלווה הראשון, אבל אם הוא מוצא לגבות מן הלוה הראשון אין לו לילך על השיני, ועוד שיכול השיני לשלם לראשון ולהפטר מן הנושה בו, ואין אדם יכול להקנות לאחר מה שיש לו ביד חבירו אלא אם היו במעמד שלשתן, או אגב קרקע, אבל בלא קרקע ובלא מעמד שלשתן אינו יכול להקנות לו מה שביד חבירו בשום עניין ואפי' בדרך הודאה, שלא כל הימנו לחייב חבירו בהודאתו, ואם היה בעל המעות גר ומת בלא יורש, זכה במעותיו זה שמוחזק בהן, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף קנ.</h2>
המקנה מטלטליו לחבירו סתם הרי זה קנה כל כלי תשמישיו שהן קרויין מטלטלין, אבל לא קנה החטין והשעורין שלו וכיוצא בהן שאין סתמן בכלל מטלטלין, ואם אמר כל מטלטליי אני מקנה לך אפילו חטין ושעורין בכלל, ואפילו ריחים העליונה, אבל לא ריחים התחתונה, לפי שאינה מיטלטלת, ואם אמר כל שמיטלטל אפי' ריחים התחתונה קנה, שפעמים מטלטלין אותה. העבד הרי הוא נקנה בכלל המטלטלין כדברי מז"ה, ולי נראה שלא נפשט דבר זה בתלמוד והרי הוא ספק ואין מוציאין אותו מיד המחזיק בו מספק, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף קנ:</h2>
המקנה נכסיו לחבירו קנה קרקעותיו, שהקרקעות קרויין נכסים וכן העבדים קרויין נכסים, וכן הבגדים, והמעות, והשטרות, והבהמות, והעופות, ואפילו תפילין, וכן יינות ושמנים ושאר מיני פירות, שכל אלה בכלל נכסים, והמקדיש נכסיו שמין לו תפיליו. ספר תורה הרי הוא ספק בתלמוד אם הוא בכלל נכסים ונקנה בכלל נכסים אם לאו.
<h2>דף קנא:</h2>
הודיע לעדים שהוא מצוה מחמת מיתה, או שראו העדים דעתו שהוא מצוה מחמת מיתה, כגון שהיה אומר בצוואתו אוי לו שהוא מת, הרי זה אע"פ ששייר בנכסיו אינו נותן אלא על דעת שימות, ואם עמד חוזר אע"פ שקנו מידו, ואם מת ולא קנו מידו קנה.
שכיב מרע שנתן על דעת שימות, הואיל ואלו עמד חוזר, אף בתוך חולייו יכול לחזור בו, בין אם רוצה לשיירו לעצמו בין אם רוצה לתתם לאחר, ואם נתק מחולי אל חולי, אומדין אותו, אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה, ואם לאו אין מתנתו מתנה, כמו שמבואר בפרק מי שאחזו, וכמו שביארנו שם אצל הגט, ועיין שם.
<h2>דף קנב.</h2>
קנו מידו ומת, וכן שכיב מרע שצוה סתם ונתן כל נכסיו בלא שייור וקנו מידו ומת, הרי זה לא קנה המקבל, וכן אם היה קרקע והקנה לו בשטר כדרך שהבריא עושה ומת, לא קנה המקבל, אע"פ שהגיע שטר לידו בחיי הנותן, שמא אין דעתו להקנות כדרך שכיב מרע שמקנה בדיבור, אלא כדרך בריא שמקנה בשטר או בקניין, והרי אין הבריא יכול להקנות לאחר מיתה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
היה הקניין כמיפה כחו, כגון שכתב וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא, ומת, קנה המקבל, שהרי המתנה נתן לו כדרך שכיב מרע והקניין אינו אלא ליפוי כח, וכן כשכתב לו השטר ליפוי כח, כגון שאמר לעדים אף כתובו וחתומו והבו ליה, ומת, קנה המקבל, שכתיבת השטר והזיכוי שמזכה לו כדרך בריא אינו אלא ליפוי כח, ואם עמד חוזר בכל, שכל קניינו אינו אלא לאחר מיתה, בין שכיב מרע שלא שייר, בין מצוה מחמת מיתה אע"פ ששייר. מעשה באחד שהיה יוצא בקולר ליהרג וצוה ואמר תנו ארבע מאות זוז מן היין שלי לפלוני וקיימו חכמים דבריו, שהיוצא ליהרג הרי הוא כמצוה מחמת מיתה, וזה שאמר ארבע מאות זוז מן היין ייפה כחו בכך שכל היין משועבד לו עד שיגבה ארבע מאות זוז, וזה מבואר בפרק האומר התקבל גט [גיטין ס"ה ע"ב].
<h2>דף קנב:</h2>
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד וזיכה לו כעין מתנת בריא, ואחר כך כתב וזיכה אותם לאחר, השיני קנה ולא הראשון שהרי אינו נותן אלא על דעת שימות והרי חזר בו מן הראשון, ואין השיני קונה אלא במייפה את כחו כמו שביארנו, שאם לא כן לא קנה אחד מהם. כתב וזיכה לראשון ועוד קנו מידו, הרי זו כמתנת בריא גמורה שהוא מקנה מיד, ואינו יכול לחזור בו, שהרי הואיל והקנה לו בשטר לא היה צריך לעשות לו קניין אלא שדעתו להקנות לו מיד, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף קנג.</h2>
שכיב מרע שכתב במתנתו בחיים ובמות, או שכתב מחיים ובמות הרי זו כמתנת שכיב מרע ויכול לחזור בו, הואיל וכתב ובמות הרי הוא כמפרש לאחר מיתה, וזה שכתב חיים לסימן טוב נתכון שיזכה לחיים.
שטר מתנה שכתוב סתם, ואינו כתוב בו כדקציר ורמי אערסיה כדרך שכותבין במתנת שכיב מרע, וגם אינו כתוב בו כד מהלך על רגלוהי בשוקא כדרך שכותבין במתנת בריא, הנותן אומר שכיב מרע היה כשנתן מתנה זו, והרי עמד ומתנתו בטלה, והמקבל אומר בריא היה כשנתן מתנה זו ומתנתו קיימת, הרי זה דנין אותו לפי מה שהוא עכשיו, אם היה עכשיו שכיב מרע אומ' שכיב מרע היה, ויכול לחזור בו, עד שיביא ראייה המקבל שהיה בריא, ואם היה עכשיו בריא אומ' בריא היה ומתנתו קיימת, עד שיביא ראייה הנותן שהיה שכיב מרע, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'. וצריך המקבל לקיים שטרו, שאם לא כן אע"פ שהנותן מודה בו שהשטר אמת הרי הוא מבטלו, שהוא אומר שכיב מרע היה, והואיל ואינו מתקיים אלא על פיו נאמן לבטלו.
וכן מתנת שכיב מרע שכתוב בה כד קציר ורמי אערסיה, ואינו כתוב בה ומגו מרעיה איפטר לבי עלמיה, וטוענים היורשים ואומרין כבר נתרפא מאותו החולי ובטלה מתנתו, ואחר כך מת מחולי אחר, הרי זה דנין אותו כמות שהוא, הואיל ואנו רואין אותו עכשיו שהוא מת, אומרין מאותו החולי מת, ואע"פ שהנכסים בחזקת היורשין המקבל מוציא מידן, עד שיביאו היורשין ראייה שנתרפא מאותו החולי ואחר כך מת, וכך היא שטת מז"ה. ויש אומ' שעל המקבל להביא ראייה בכל אלה, לפי שהנכסים בחזקת הנותן ויורשיו, ואם היו קרקעות אע"פ שהמקבל מוחזק בהן הנותן או יורשיו מוציאין מידו בלא ראייה, שהקרקעות לעולם בחזקת הבעלים הראשונים הן עומדין, ועל המקבל להביא ראייה לדבריו, שבא להוציא הנכסים מחזקתן, בין כשטוען עם הנותן בשטר הכתוב סתם, בין כשטוען עם היורשין, כשאין השטר מברר אם מת מאותו החולי, וכך היא שטת רבינו חננאל ושטת רבינו יצחק. ושטת מז"ה יותר נכוחה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
<h2>דף קנד.</h2>
באו בני משפחה לבודקו לאחר מיתתו ולהראות שעדיין הוא קטן ולא הביא שתי שערות, אין שומעין להן לנוולו, ועוד שחוששין שמא נשרו הסימנין מפני צער המיתה.
<h2>דף קנה.</h2>
מי שמכר קרקע שלו ומת, ובאו בני משפחתו לערער ולומר קטן היה בשעה שמכר ומכרו בטל, והלוקח אומר גדול היה ומכרו קיים, הלוקח נאמן, חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול.
הקטן אינו יכול למכור בקרקעות שירש מאביו עד שיהא בן עשרים שנה גמורות, ותוך שנת עשרים הרי הוא כלפני עשרים ואין מכרו מכר.
אע"פ שאין אדם יכול למכור קרקע ירושתו פחות מבן עשרים כמו שביארנו, אם בא ליתן מתנה מתנתו מתנה מעת שהוא בר עונשין, כמו שביאר מז"ה, שלא בטל מכירתו אלא מפני שדעתו שלקטן נמשכת אחר המעות ושמא יבזבז קרקעות ירושתו, אבל במתנה אין דרכו לבזבז ואינו נותן במתנה אלא אם כן הגיעה לו הנאה גדולה.
<h2>דף קנה:</h2>
עברו עליו עשרים שנה ולא הביא שתי שערות, אם נולדו בו סימני סריס הרי הוא כגדול לכל דבריו, שזה שלא הביא שתי שערות לא מחמת קטנות הוא אלא מפני שהוא סריס. לא נולדו בו סימני סריס, הרי זה מחזיקין אותו כקטן עד רוב שנותיו, שהן שלשים ושש, ואם מכר קרקעותיו מכרו בטל.
היה יודע בטיב משא ומתן ובקי יותר משאר בני אדם, יכול למכור בנכסי אביו מעת שהוא בר עונשין, כגון הקטן בן שלש עשרה שנה ויום אחד, והקטנה בת שתים עשרה שנה ויום אחד, והוא שהביאו שתי שערות. ומז"ה אומר שאף הקרקעות שקנה הוא או שניתנו לו במתנה הרי הן כקרקעות שירש מאביו. ולי נראה שלא אמרו שאינו יכול למכור עד עשרים שנה, אלא בקרקעות שירש מאביו, אבל קרקעות שקנה הוא או שניתנו לו במתנה, כמו שקנאן כך יכול למוכרן, ומכרו מכר מעת שהוא בר עונשין, ואע"פ שאינו בקי בטיב משא ומתן יותר משאר בני גילו, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' י"א, וכך היא גם כן שטת רבינו יצחק בפסקיו. אם נראו בו דרכי שטות, כגון שהוא משחרר עבדיו וכיוצא באלה הדברים, שאינו יודע לשמור ממונו, אע"פ שהוא גדול ויותר מבן עשרים, אם מכר בקרקעות שירש מאביו אין מכרו מכר.
ומעשה באחד שמכר קרקע ירושתו לאחד, ובאו לדון לפני הדיין, ויעצו אותו הקרובין שיראה עצמו שוטה לפני הדיין, והיה אוכל תמרים ומשליך גרעינין לפניו, והחזיקו הדיין שוטה וביטל מכירתו, וכשהיה כותב לו הסופר הפסק דין שלו היה שואל ממנו זוז אחד על שכרו, ויעץ אותו הלוקח שיאמר לדיין מגילת אסתר נכתבת בזוז ועל שטר זה אתה שואל זוז, כשראה הדיין שיודע לטעון טענותיו חזר לומר שמכרו מכר, ואע"פ שהלוקח יעץ אותו בכך, הרי כך דרך סתם בני אדם שמסבירין להם והם סוברין ויודעין לטעון טענות שמלמדין אותן, והרי הוא בכלל פקח, מה שעשה בתחלה להשליך הגרעינים לפני הדיין לא היה אלא מפני חוצפא יתירה שבו. שוב מעשה באחד שהיה עתים חלום עתים שוטה ומכר הקרקע שלו, באו שני עדים והעידו כשהיה חלום ושפוי בדעתו מכר, ועוד באו שנים והעידו כשהיה שוטה מכר, ובטלו חכמים עדותן שלאילו ושלאילו, שהרי אילו מכחישין את אילו, והעמידו הקרקע בחזקת המוכר. בד"א בקרקע שירש מאביו שהוא מוחזק לו מאבותיו, אבל בקרקע שקנה הוא, באותו הדעת שקנאו באותו הדעת מכרו, ומכרו מכר, וזה מבואר בפרק שיני שלכתובות [כ' ע"א].
כשם שאין אדם יכול למכור קרקע ירושתו פחות מבן עשרים כמו שביארנו, כך אינו יכול להעיד עליו, שאם מעיד על חבירו שמכר קרקעותיו אין עדותו עדות, אבל על המטלטלין עדותו עדות מעת שהוא בר עונשין, שהרי הקטן יכול למכור במטלטלין אפי' בעודו קטן מעת שיש לו דעת כפעוטות, שהן מבני שש שנים ועד עשר כל אחד לפי חורפתו, כמו שביארנו בפרק האשה שאמרה התקבל לי גטי.
<h2>דף קנו.</h2>
בודקין לקידושין, לגטין, ולחליצה, ולמיאונין. כיצד, בן שלש עשרה שנה ויום אחד שקידש את האשה, בודקין אותו, אם הביא שתי שערות קידושיו קידושין גמורין ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאדם אחר אין חוששין לקידושי שיני, ואם לא נמצאו שתי שערות לראשון חוששין לקידושי שיני וצריכה גט ממנו, וכן צריכה גט מן הראשון שמא הביא שתי שערות ונשרו, והרי זה ספק תורה כמו שביאר מז"ה. לגטין כיצד, יבם שבא על יבמתו ורוצה לפוטרה בגט, מפני שקנאה בביאתו והרי היא כאשתו, והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, בודקין אותו, אם הביא שתי שערות יכול לפוטרה בגט, ואם לאו אינו יכול לפוטרה בגט. לחליצה כיצד, הרי שבא לחלוץ את יבמתו, ובאו היבם והיבמה לכלל שנים, אבל אינו ידוע אם הביאו שתי שערות ואם לאו, הרי אילו בודקין אותן, אם הביאו שתי שערות ראויין לחליצה, ואם לא הביאו שתי שערות אינן ראויין לחליצה לא היבם ולא היבמה. למיאונין כיצד, יתומה קטנה שנתקדשה ורוצה למאן בבעלה, אע"פ שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד אם לא הביאה שתי שערות יכולה למאן, ואין חוששין שמא הביאה שתי שערות ונשרו, שאף אם הביאה שתי שערות אין קידושיה אלא מדברי סופרים, הואיל ולא בא עליה בעלה לאחר שהגדילה. בא עליה בעלה לאחר שהגיעה לכלל שנים, אע"פ שאין בה שתי שערות אינה יכולה למאן, חוששין שמא הביאה שתי שערות ונשרו, והרי קידושיה קידושי תורה הואיל ובא עליה לאחר שהגדילה, וחוששין לספק תורה, כמו שמבואר בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א].
<h2>דף קנו:</h2>
שכיב מרע שרצה להקנות בין בדיבור בין בקניין שומעין לו, בין בחול בין בשבת, שמא תטרף דעתו עליו אם לא נשמע לו לעשות כרצונו.
<h2>דף קנז.</h2>
מי שנפל הבית עליו ועל אביו או על אחד משאר מורישיו, והיתה עליו כתובת אשתו, או שאר חוב, האשה ובעל חוב אומר' האב מת ראשון ויורשו בנו, וכן אם היה אחד משאר מורישיו, והרי אנו גובין חובינו מן הנכסים שירש (את) הבן, ובני הבן או שאר יורשיו שלבן אומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב ולא ירש הבן מנכסי האב, ואין לכם לגבות מנכסי האב כלום, הרי אילו מעמידין הנכסים בחזקתן, ואין בעלי חוב גובין מנכסי האב או מנכסי שאר המורישין עד שיביאו ראייה שמתו הם תחלה, ואע"פ שבני הבן יורשין אבי הבן מכח הבן, אין להם לשלם חוב הבן אלא אם כן ירש הבן הנכסים בחייו והן יורשין מן הבן.
<h2>דף קנז:</h2>
לוה בניסן מראובן, ועוד חזר ולוה באייר משמעון, ואחר כך קנה הלווה קרקע ומכרו לאחר הרי זה משועבד לשניהן, שהרי אחר שלוה משניהן קנאו, ושניהן טורפין אותו מן הלקוחות וחולקין אותו ביניהן כל אחד לפי חובו, אבל הקרקעות שהיו ביד הלווה קודם שלוה מן השיני הרי הן משועבדין לראשון כבר, וזה שקודם בשטרו קודם לגבות מהן.
<h2>דף קנח.</h2>
נפל הבית עליו ועל אשתו ומתו, ואינו ידוע מי מת תחלה, יורשי הבעל אומרין האשה מתה תחלה וירש הבעל כל נכסיה ואפילו נכסי מלוג שלה, והרי אנו יורשין את הכל מן הבעל, ויורשי האשה אומרין הבעל מת תחלה וזכתה האשה לגבות כתובתה מנכסיו, והרי אנו יורשין מן האשה בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל ובין מנה מאתים שזכתה לגבות מנכסי בעלה, הרי אילו מעמידין הנכסים בחזקתן, כיצד, מנה מאתים הם בחזקת יורשי הבעל, שאין גובין מנכסי הבעל מספק, ונכסי מלוג הן בחזקת יורשי האשה, לפי שהגוף לאשה ואין לבעל עליהן אלא אכילת פירות, נכסי צאן ברזל שהן נכסי הנדונייא, הן בחזקת שניהן, ויורשי הבעל ויורשי האשה חולקין בהן.
<h2>דף קנח:</h2>
נפל הבית עליו ועל אמו ואינו ידוע מי מת תחלה, יורשי הבן אומרין האם מתה תחלה וירשה בנה, והרי אנו יורשין כל נכסיה מכח הבן, ויורשי האם אומרין הבן מת תחלה ואחר כך מתה אמו, ואין הבן יורשה, שאין הבן יורש את אמו כשהוא בקבר להנחיל לאחין מן האב כמו שביארנו למעלה, ואין יורשין אותה אלא קרוביה, הרי אילו מעמידין הנכסים מספק בחזקת יורשי האם הואיל והוחזקה הנחלה באותו השבט שלאם.
<h2>דף קנט.</h2>
וכן בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו, או שלוה עליהן ושיעבדן לאחרים, ומת הבן בחיי אביו, ואחר כך מת אביו, הרי בן הבן מוציא את הנכסים מיד הלקוחות שלקחום מן הבן, בלא דמים, שהוא אינו יורש את הבן אלא אבי הבן הוא יורש, ואם מת האב בחיי הבן, ואחר כך מת הבן, הרי הבן ירש את אביו, ובן הבן יורש את הבן, וחייב לשלם חוב הבן, ואין מוציא הנכסים מן הלקוחות בלא דמים, כמו שביאר מז"ה. וכן הבן הבכור שמכר חלק בכורתו בחיי אביו, ומת הבכור בחיי האב ואחר כך מת האב, הרי בנו שלבכור מוציא חלק הבכורה מיד הלקוחות בלא דמים, שהרי הוא עומד במקום אביו ליטול חלק הבכורה, אבל אינו יורש הוא את אביו אלא אבי אביו הוא יורש, ואינו חייב לשלם חוב אביו.
גזלן שהוא פסול לעדות וחתם בשטרו שלחבירו עד שלא נעשה גזלן, הוצרכו לקיים חתימתו, הוא אינו מעיד על כתב ידו, אבל אחרים שהן כשרים מעידין על כתב ידו, והוא שהוחזק כתב ידו בבית דין עד שלא נעשה גזלן, ועל ידי כן יודעין העדים שעד שלא נעשה גזלן חתם בו וחתימתו כשירה. אבל אינם יודעין אימתי חתם בו אע"פ שמכירין חתימתו חתימתו פסולה, שמא לאחר שנעשה גזלן חתם בו וזמן השטר נעשה בזייוף להקדימו בעת שהיה כשר והכל שקר, כמבואר בקונטרס הראייות, ואם יש בשטר שנים עדים אחרים כשרים בלא לו, יתקיים העדות בשאר.
חתן שחתם בשטר חמיו עד שלא נעשה חתנו ואחר כך נעשה חתנו, הוא אינו יכול להעיד עכשיו על כתב ידו, אבל אחרים מעידים על כתב ידו, ואע"פ שלא הוחזק כתב ידו בבית דין, ואין יודעין שחתם בו עד שלא נעשה חתנו, שאין חוששין שמא נעשה בזייוף וחתם בו אחר מכן, שאין הקרוב דומה לגזלן שהוא פסול מפני שהוא רשע וחשוד להעיד שקר, אבל הקרוב אין פסולו מפני שאינו נאמן אלא גזירת מלך היא, שהרי אפי' משה ואהרן לא האמינתן תורה לעדות מפני קורבתן.
<h2>דף קנט:</h2>
וכן האב שנשבה ומת בשבייה, ומת גם כן בן בתו במדינה, ואין לו יורש מזרעו אלא הוא, ואינו ידוע מי מת תחלה, אחי בן בתו מן האב אומרין הזקן מת תחלה וירשו בן בתו שהוא אחינו מן האב, והרי אנו יורשין את אחינו, ואחי הזקן אומרין בן בתו מת תחלה ואחר כך מת הזקן ואנו יורשין הזקן, הרי אילו מעמידין הנכסים בחזקת אחי הזקן הואיל והוחזקה הנחלה באותו השבט, כמו שביאר מז"ה.
מעשה באחד שמכר לחבירו כל הנכסים שקנה מבר סיסין, והיתה לו שדה אחת שהיתה נקראת שלבר סיסין, ואמר המוכר זו לא קניתיה מבר סיסין אלא כך שמה, ואמרו חכמים הואיל והיא נקראת על שם בר סיסין הרי זו בחזקת שלקחה מבר סיסין, ומעמידין אותה ברשות הלוקח עד שיביא ראייה המוכר שלא לקחה מבר סיסין.
<h2>דף קס.</h2>
שטר פשוט עדיו מתוכו, ומקושר עדיו מאחריו, כמו שביארנו. פשוט שכתבו עדיו מאחריו ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהן פסולין.
<h2>דף קס:</h2>
תיקון שטרות כך הוא, יש שעושין שטר פשוט כעין שלנו, ויש שעושין שטר מקושר, וכן בגטי נשים, ומפני מה תקנו חכמים מקושר לפי שראו מקום אחד שלכהנים שהיו קפדנים ביותר ומגרשין נשותיהן על דבר קל, וכשתשוך חמתן מבקשין להחזירן ואינן יכולין, לפיכך תקנו להם גט מקושר שהן צריכין לאחר בקשריו, ושמא בעוד שמתעסקין בקשריו יתיישב דעתו שלמגרש ויחזור בו, וכשם שתקנו בגטין כך תקנו בשטרות שלא תחלוק בין גטין לשטרות. כיצד הוא המקושר כותב שטה ראשונה ומניח שטה שנייה חלקה, וכופל הכתובה על החלקה ותופרה בשפת השטה, ועוד כותב שטה שלישית ומניח הרביעית חלקה, וכופל שלישית על הרביעית ותופר, ועוד כותב שטה חמישית ומניח שטה ששית חלקה וכופל חמישית על השישית ותופר הרי שלשה קשרים, ושאר כל השטר עושה פשוט. ולא יפחות משלשה קשרים, ואם בא להוסיף עליהם מוסיף, אלא שצריך להוסיף גם בעדים כדי שיחתום עד בכל קשר וקשר, ואם היו קשריו מרובין מעדיו פסול כמו שמבואר בפרק הזורק גט [גיטין פ"א ע"ב], והעדים חותמין בין קשר לקשר מבחוץ בכל קשר עד אחד. וכותב בסוף השטר המקושר שריר וקיים והוא סימן שלא יוכל להוסיף בו דברים או לפחות. ואם נמצא מחק במקום שראוי להיות שריר וקיים, וכשיעור שריר וקיים, הרי זה פסול, ואע"פ שמקיימו לבסוף וכותב מלה שעל המחק דין קייומה, חוששין שמא היה כתוב בו שריר וקיים והשלים השטר, ומחק אותו והוסיף עליו דברים כרצונו וכתב אחר כך שריר וקיים, ואם לא היה בו מחק אלא היו בו אותייות ביני חטי וקיימן קודם שכתב שריר וקיים הרי אילו כשרין. שטר פשוט עדיו שנים, מקושר עדיו שלשה, כנגד שלשה קשריו כמו שביארנו.
<h2>דף קסא:</h2>
העד החותם בשטר אע"פ שלא כתב שמו אלא הסימן שהוא נוהג בו כשר, וכן היו נוהגין קצת מגדולי חכמי התלמוד שלא היו כותבין שמותיהן בשטרות אלא כל אחד הסימן שהוא רגיל בו, ויש מי שהיה מצייר כמין דג, ויש מי שהיה מצייר כחרייות שלדקל, ויש מי שהיה מצייר כעין וילון שלספינה, ויש מי שהיה עושה אות אחת גדולה משמו וסימניהם ידועים. בד"א בשטרות אבל בגט אשה צריכין העדים לפרש שמותיהן בגט כמו שביארנו בפ' המגרש.
כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קייומיהן, וכן כל האותייות התלויות בין השטין צריך שיכתוב אות פלונית או תיבה פלונית, דביני חטי דין קייומה.
<h2>דף קסב.</h2>
שטר פשוט שהרחיקו העדים מן הכתב שני שטין הרי הוא פסול, לפי שיכול לזייף ולכתוב באותן שני שטין על העדים מה שירצה, ואין לסמוך על סימן שריר וקיים, שלא עשו שריר וקיים סימן אלא במקושר, כמו שביאר מז"ה, ועוד שמא יחתוך הכתב העליון ויכתוב שטר כרצונו באותן שני שטין החלקים שעל גבי העדים, לפיכך חתימה זו הרי היא כאילו אינה ואינו יכול לגבות בשטר זה אפילו מנכסים בני חורין שביד הלווה, הואיל וחתמו בו שלא כהוגן ונתנו מקום לזייף, שמא בשקר חתמו בו, או שמא חתמו על נייר חלק ונכתב שטר זה על חתימתן שלא מדעתן, וכן ביאר מז"ה שאפילו מנכסים בני חורין אינו גובה.
<h2>דף קסב:</h2>
הרחיק העדים מן הכתב שטה ומחצה, כגון שהשלים כתבו שלשטר בחצי שטה והניחו חצי שטה חלקה, ועוד הניחו שטה אחרת וחתמו בתחלת שטה שלישית הרי זה כשר, שאין חוששין שמא יזייף באותה שטה ומחצה שאין למדין משטה אחרונה שלשטר, לפיכך אין כותבין שם דבר חדש, אלא חוזרין וכופלין שם עניינו שלשטר, כמו שנהגו לכתוב בסוף השטר וקנינא מן פלוני זה על כל מאי דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקנייא ביה.
שטר שהיו עדיו רחוקין מן הכתב שני שטין, ומילא אותו האויר בקרובים הרי זה כשר, ולכתחלה אין מחתימין בו קרוב כל עקר כמו שביארנו בסוף פרק הזורק.
<h2>דף קסג.</h2>
שני שטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר, שאין המזייפין הולכין אצל הסופר לכתוב להם, והם אינן בקיאין לכתוב כמו הסופר, ושיעורו בכתב ידי סופר בשני שטין וארבעה אוירין שהן לך לך זה על גבי זה, שיש בהן ארבעה אוירין לארבעה עוקצין, עוקץ של ל' למעלה ועוקץ של ך' למטה, ועוד עוקץ שלכ"ף על גבי עוקץ של ל' בינתיים, הרי שני אוירים ביניהם ואויר אחד למעלה ואויר אחד למטה.
מילא אותו האויר בדיו עד שאינו ראוי לעשות בו שום זייוף הרי זה פסול, שנראה שאין העדים חתומין על כתב השטר, שמילוי הדיו מפסיק בין העדים לכתב.
<h2>דף קסג:</h2>
היה השטר על המחק וכן עדיו על המחק, והאשרתא מלמטה על הנייר, אין למדין מאותה האשרתא, שמא הוא מחק וכתב והחתים העדים כרצונו וסומך על האשרתא.
האשרתא שכותבין הדיינין תחת חתימת העדים לקיים חתימתן אם היא רחוקה מחתימת העדים אפי' שטה אחת פסולה, שמא יזייף בעל השטר ויכתוב באותה השטה שטר אחר כרצונו, ויחתום עדים בזייוף באותה השטה עצמה, והרי הוא שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת, והדיינין מקיימין חתימתן מלמטה, לפיכך אותה האשרתא פסולה, וצריך לקיים חתימת השטר כאילו אין בו אשרתא, ואם נתמלא דיו אותו האויר שלאותה שטה שבין העדים לאשרתא האשרתא כשירה שאין האשרתא מתבטלת מפני מילוי הדיו שעליה.
שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת כשר, לפיכך אין העדים חותמין לעולם מחצי שטה ולמטה, שמא יזייף בעל השטר בחצי שטה החלקה הנשארת למעלה מן העדים והרי השטר ועדיו בשטה אחת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א', וכן ביאר מז"ה, ואפי' אם היה עד אחד בלבד חתום בסוף השטה הרי יכול לזייף על העד עצמו ולתובעו בכתב ידו ואם יצטרך לו לחתוך כל הכתב העליון יכול לחותכו ויניח השטה שעל העד בלבד.
שטר שהוא כלה בחצי שטה, ועדים חתומין באותה שטה מחצייה ולמטה, וכן חתומין עדים תחת אותה שטה, הרי זה אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה, אלא מן העדים שלמעלה, חוששין שמא הרחיקו העדים מן הכתב שטה אחת וזייף בעל השטר, וכתב באותה השטה עד חצייה, ומחצייה ולמטה החתים העדים בזייוף באותה שטה עצמה, כדי שנלמוד מאותה שטה, לפיכך צריך לקיים חתימת העדים שלאותה שטה עצמה, ואם היה כתוב באותה השטה מעניינו שלשטר מקיימין אותו מכל שני עדים החתומים בו.
היה השטר כתוב על המחק וגם עדיו על המחק כשר, ואין חוששין שמא ימחקנו פעם שנייה בעל השטר ויכתוב כרצונו, הואיל וגם עדיו על המחק ניכר הוא הדבר בין הכתב שהוא כתוב על הנמחק פעם אחת, ובין הכתב שהוא כתוב על הנמחק שני פעמים, ואין העדים חותמין על השטר המחוק אלא אם כן נמחק בפניהם, שיכירו שלא נמחק מקום חתימתן אלא פעם אחת.
<h2>דף קסד.</h2>
שטר הכתוב על המחק ועדיו על הנייר פסול, שמא בעל השטר מחקו וכתב הכל כרצונו, ואע"פ שכתבו העדים שהשטר היה כתוב על המחק והן חתמו על הנייר פסול, שמא ימחוק אותו בעל השטר פעם שנייה לכתוב כרצונו, ואין ניכר בין נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים, הואיל והעדים חתומין על הנייר ואינן חתומין על המחק.
היה השטר על הנייר ועדיו על המחק כשר, והוא שכתבו העדים שהן חותמין על המחק והשטר כתוב על הנייר, כדי שלא יוכל למחוק בעל השטר את השטר לכתוב כרצונו והרי הוא ועדיו על המחק. והיכן כותבין העדים כן, אין כותבין אותו תחת חתימתן שמא יחתוך אותו המזייף, ולא על חתימתן שמא ימחוק אותו עם כל הכתב שבשטר, ויכתוב בשטר מה שירצה והרי הוא ועדיו על המחק, אלא כותבין אותו בין עד לעד שאם ימחוק אותו ימחק כמו כן כתב העדים כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קסד:</h2>
בראשונה היו נוהגין לכתוב זמן השטרות לשנות המלך המולך, ומעשה בשטר אחד שהיה כתוב בו בשנת פלוני ערכן, ואמרו חכמים זמנו שלאותו השטר הוא בשנה שעמד אותו המלך ונערך במלכותו, שכך היה דרכן לקרותו בשנה ראשונה ערכן.
<h2>דף קסה.</h2>
פשוט שחתום בו עד אחד ומקושר שחתמו בו שנים הרי אילו (כ)פסולין מן התורה. ואף אם גבה בפשוט מבני חורין, ובמקושר ממשועבדין מוציאין מידו, אבל גובין במקושר מנכסים בני חורין שהרי הן כשני עדים המעידים על פה, כמו שביאר מז"ה. שטר פשוט שחתום בו עד אחד, ועד אחד מעיד על עניין השטר על פה הרי אילו מצטרפין וגובין על פיהם מנכסים בני חורין כאילו הם מעידים על פה, שאין גובין מנכסים משועבדין עד שיהא השטר חתום בשני עדים. ונראה בעיניי שאם אין כאן אלא עד אחד החתום בלבד, מחייבין אותו שבועה שלתורה על פיו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף קסה:</h2>
שני עדים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה, באין בית דין זה אצל בית דין זה ומצטרפין לדון על פי עדות שניהן. וכן שנים שהעידו בבית דין חזרו והעידו אותה העדות בבית דין אחר, ונתפזרו הדיינין, הרי אילו באין אחד מכל בית דין ומצטרפין להיות בית דין אחד ולדון על פי אותה העדות.
שטר שכתוב בו זוזים מאה שהן סלעים עשרים אין לו אלא עשרים סלעים, שיש לומר בזוזים פחותים שיער שאין המאה שווין אלא עשרים סלעים. כתוב בו זוזים מאה שהן שלשים סלעים אין לו אלא מאה זוזים ששווין עשרים וחמשה סלעים, שיש לומר בסלעים פחותים שיער שהשלשים הם כנגד עשרים וחמשה, וכן כל הדומה לזה, לפי שיד בעל השטר על התחתונה. כתוב בו כסף זוזין שהן כך וכך, או כסף סלעים שהן כך וכך ונמחק הסכום אין לו אלא שנים זוזים, או שנים סלעים, מיעוט זוזים שנים, מיעוט סלעים שנים. כתוב בו בשטר כסף סתם או זהב סתם, אם כתוב בו מטבע אין לו אלא אחד מן המטבע הפחותה שלכסף או שלזהב, ואם אינו כתוב בו מטבע נותן לו חתיכה קטנה כל שהיא שלכסף או שלזהב. כתוב בו כסף דינרין או דינרין כסף נותן לו שני דינרי כסף, וכן אם כתוב בו זהב דינרי או דינרי זהב נותן לו שני דינרי זהב. כתוב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששווה שני דינרי זהב, שאין קורין דינרי אלא לאותן שלזהב, וכן אם כתוב בו זהב בדינרין נותן לו זהב ששווה שני דינרין שלכסף, שאין קורין דינרין אלא אותן שלכסף שכך היה לשונם באותו העת, וכן בכל מקום מדקדקין אחר לשונם ובכל לשון שהוא מסופק יד בעל השטר על התחתונה.
כתוב בשטר מלמעלה מאה זוז, וכשכופל הדברים למטה כתב מאתים זוז, או שכתוב מלמעלה מאתים, ומלמטה מאה, הכל הולך אחר התחתון, שאין העדים חותמין אלא על התחתון. ומז"ה ביאר שאם היה פורט מלמעלה וכולל למטה, כדרך שאנו נוהגין לכתובותינו, שכותבין כל דבר בפרט, ואחר כך כותבין כלל הכל עלה מניין כך וכך, אם נמצא שינוי בין הכלל לפרט הולכין אחר הפרט שלמעלה, שהדבר ידוע שטעה הכולל בחשבונו. הואיל וביארנו שאם היה למעלה מאה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון, אם כן למה כותבין העליון אלא שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמוד מן העליון, אבל אם נמחק מן התחתון שתי אותייות אין לומדין מן העליון. כיצד הרי שהיה כתוב שמו שלאדם למטה חנן ולמעלה חנני, או למטה ענן ולמעלה ענני, אין אומרין אחר הוא זה מזה אלא ילמוד התחתון מן העליון, ואם היה כתוב למטה חן ולמעלה חנני אין התחתון לומד מן העליון בשתי אותייות וכן כל הדומה לזה.
<h2>דף קסו:</h2>
היה כתוב ספל מלמעלה וקפל מלמטה, והן לשונות שהיו כותבין לסכום חשבון, או לסכום מדה, הכל הולך אחר התחתון, היה קפל מלמעלה וספל מלמטה הרי זה ספק בתלמוד שמא אף התחתון קפל היה והזבוב עמד על העוקץ שלקו"ף ועשאו סמך, ויד בעל השטר על התחתונה, וכן כל הדומה לזה. מעשה בשטר אחד שהיה כתוב בו שש מאות וזוז, ואמרו חכמים אע"פ שיש לפרשו שש מאות סלעים וזוז, הרי זה יד בעל השטר על התחתונה ומפרשין אותו שש מאות זוזין וזוז, ואין לפרשו שש מאות פרוטות וזוז, שדרך הכותב לצרף הפרוטות ולעשותן זוזין הואיל והזכיר זוז בשטרו.
<h2>דף קסז.</h2>
הבא להראות חתימתו לבית דין, לפי שצריכין להכיר כתב ידו ולקיים חתימתו, אל יחתום בסוף המגילה, שמא יגיע כתב ידו לאדם שאינו הגון ויכתוב עליו אני פלוני החתום חייב לפלוני כך וכך, ויגבה ממנו על פי כתב ידו כמו שיתבאר. מעשה בשטר אחד שהיו חתומין בו שני חכמים, וכשהביאו השטר לפני אחד מהן אמר אמת זו היא חתימתי, אבל מעולם לא חתמתי לפני זה החכם שהוא חתום למטה ממני, וכפה אותו עד שהודה בעל השטר שהוא זייף חתימתן בתחבולותיו.
הכותב שטרו ייזהר שלא לכתוב משלש ועד עשר בסוף שטה, שמא יזייף בעל השטר ויעשה משלש שלשים, ומעשר עשרים, וכן מארבע ארבעים, ומחמש חמשים, וכל הדומים להם, ואם עלו בידו בסוף השטה יכפול הדברים עד שיכתבם באמצע שטה והאחרון לעולם עיקר.
צריך לעולם הדיין לדקדק באותייות השטר שיש עליו עוררין, ומעשה בשטר אחד שהיה כתוב בו תולתא בפרדסא, ומחק בעל השטר גגו שלבית ועשה ממנו ו"ו, והיה טוען שמכר לו המוכר שליש השדה שלו, וכל הפרדס שבו, ודקדק הדיין וראה שהיה בו הו"ו רחוק מן הפ"א שלפרסדא, לפי שהיה תחלתו בי"ת וכפה את בעל השטר והודה לו על הזייוף שעשה.
ושוב מעשה באחד שהיה כתוב בשטר שקנה הלוקח מנת ראובן ושמעון אחי, וזייף בעל השטר וכתב וי"ו יתר ועשה אותו ואחי, והיה טוען שקנה חלק ראובן ושמעון ושל שאר האחין, ודקדק הדיין וראה הוי"ו דחוק וכפה אותו עד שהודה, ועל כאלה ראוי להזהר הדיין, וכן הסופר הכותב ראוי לו לבאר הדברים ולכפול אותם במקום שרואה שום חשש.
מי שבא ואמר כתבו לי גט שאני רוצה ליתן לאשתי, כותבין ונותנין לו אע"פ שאין אשתו עמו, ובלבד שיהו מכירין העדים האיש שכותבין לו הגט ושם האשה שכותבין בשבילה ואע"פ שאשתו עמו, שאם לא יכירו שם האשה אע"פ שמכירין שם האיש, חוששין שמא זה ששמו יוסף בן שמעון שם אשתו רחל, והוא אומ' ששם אשתו לאה כדי שיוליך זה הגט ללאה שהיא אשת יוסף בן שמעון אחר, ותיפטר אותה מבעלה בגט שאינו מבעלה.
האשה שנתגרשה מבעלה, ובאה לכתוב לו שובר מפני שנתקבלה כתובתה ממנו, כותבין לה אפילו בלא בעלה, ואין כותבין לה אלא אם כן מכירין אותה ואת בעלה, כמו שביארנו בגט האיש.
הבעל נותן שכר השובר במקום שאין כותבין כתובה כמו שביאר מז"ה, שצריך הבעל להיות השובר לראייה בידו שאם לא יראה השובר היא גובה בתנאי בית דין, אבל במקום שכותבין כתובה יכול לומר הבעל או תקרעי שטר כתובתיך או תכתבי לי שובר אם רצה לפורעה על ידי השובר.
<h2>דף קסז:</h2>
כותבין שטר ללווה אע"פ שאין מלוה עמו, שהלווה מזמין שטרו להוליכו למלוה שיתן לו המעות, ואין כותבין למלוה עד שיהא לווה עמו ויתננה לו, והלוה נותן שכר השטר, ואע"פ שקיבל המעות להתעסק בהן למחצית שכר, או שקיבל ממנו סחורה בשביל מעות. ולא אמרו לכתוב ללווה בלא המלוה, ולמוכר בלא הלוקח, אלא בשטר שיש בו קניין, שקונין מן הלווה וכותבין לו שטר בלא המלוה, וכן למוכר בלא הלוקח, לפי שמשעת הקניין משתעבדין לו כל נכסיו, אבל שטר שאין בו קניין אין כותבין ללווה בלא המלוה, שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, ומכר הלווה נכסיו בין ניסן לתשרי, וזה הולך בשטרו הכתוב מניסן וטורף מהן שלא כדין שהרי לא נשתעבדו לו הנכסים משעת כתיבה הואיל ונעשה השטר בלא קניין, ואין לו לטרוף אלא מזמן ההלואה, וכן מבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ג ע"א], וכן אתה אומר בשטר שלמוכר שאין נכסיו משועבדין ללוקח אלא משעה שמכר לו ולא משעה שכתבו לו השטר בלא קניין.
ועל הלווה לכתוב שטר הלוואה וליתן אותו למלוה, לפי שהלווה משעבד ומקנה נכסיו למלווה, וצריך שיהא ספר המקנה שלמקנה, ואם רצה המלוה כותב שטר ההלוואה משלו ומקנה אותו ללווה, והעדים חותמין אותו ביד הלווה ונותנו הלווה למלוה. וכן הבעל יכול לכתוב השובר שלו ומקנה אותו לאשתו והעדים חותמין אותו ביד האשה, והאשה נותנתו לבעלה ומתקבלת בו כתובתה, וכל זה מבואר בגטין בפרק שיני.
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, שהמוכר מזמין לו שטרו שיוליכנו אצל הלוקח ליתן לו דמי המקח, ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו ויקנה לו, והלוקח נותן שכר השטר ואפילו מוכר שדהו מפני רעתה.
ואין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהן, והחתן נותן שכר השטר, ואע"פ שהוא תלמיד חכם והן מבקשין להתחתן בו. וכן אין כותבין שטרי אריסות וקבלנות אלא מדעת שניהן בעל השדה והאריס או המקבלו בשכר, והמקבל נותן שכר השטר ואע"פ שהיתה השדה רעה ולא (היתה) [היה] מוצא מי שיקבלנה.
ולא אמרו החתן נותן שכר בשטר אירוסין ונישואין, והמקבל נותן שכר בשטרי אריסות וקבלנות, אלא כשהיה בו זכות החתן בלבד וזכות המקבל בלבד, או שהיה בו זכות שניהן ונתרצו להניחו ביד נאמן, אבל אם היה רוצה כל אחד זכותו כל אחד עושה שטרו לעצמו כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ג'.
וכן שטרי בירורין שהן שטרי הטענות שמבררין בעלי הדינין טענותיהן, או שבוררין להם דיינין, וכן כל מעשה בית דין כגון שומת הנזקין, ושומת החבלות, והמבייש והמתבייש, אין כותבין אלא מדעת שניהן, ושניהן נותנין שכר הסופר, ואם אמר אחד לחבירו נכתוב שנים, וכל אחד יתן שכר שלם על שלו כדי שיהא לכל אחד זכותו אין שומעין לו, אלא די להם בשכר אחד שיכתבו שטר אחד בין שניהן, ויהיה ביד בית דין עד שייגמר הדין שלהם. ונראה בעיניי שלא נאמר כן אלא בשטר מעשה בית דין העומד ביד בית דין עד שיגמר הדין, אבל שטר העומד לזמן מרובה כגון שטרי אירוסין ונישואין, ושטרי אריסות וקבלנות, וכן שטרי חלוקות שבין האחים, אם רוצה כל אחד לכתוב שטר לעצמו הרשות בידו ופורע כל אחד מהן שכר שטרו, שיכול לומר כל אחד איני רוצה להניח זכותי ביד נאמן שמא ימות ויאבד זכותי, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
היו שניהן שמותיהן שוין, ושמות נשותיהן שוין, ושניהן בעיר אחת, אין נזקקין לכתוב להן גט ולגרש נשותיהן אלא זה בפני זה, כדי שיזהר אחד מחבירו ויודיע לעדים שהוא אינו מגרש את אשתו באותו הזמן.
השולח גט לאשתו מעיר אחרת צריכין להכיר אותו שהוא יוסף בן שמעון כמו שהוא אומר, ואם הוחזק בעיר שלשים יום בשם זה אין חוששין שמא אין שמו כך, אבל אם לא הוחזק שם שלשים יום בשם זה, אע"פ שקורין אותו באותו שם והוא עונה חוששין עליו שמא רמאי הוא, ושמא אין שמו כך אלא הוא מכנה לעצמו שם זה כדי שיוליך גט זה לאשת חבירו ששמו כך, ותאמר היא לבעלה אתה שלחת לי גט זה ממקום פלו'. ואם ידוע ששמו כך כותבין לו גט שישלח לאשתו בעיר אחרת, ואע"פ שאין מכירין שם אשתו, שאין חוששין שמא יצא יוסף בן שמעון מעירו וילך לעיר אחרת כדי לזייף ולשלוח גט לאשת חבירו ששמו כשמו, שאין חוששין להם אלא כששניהם בעיר אחת, כמו שביארנו וכמבו' בקונ' הראיות, וכבר ביארנו זה בפ' כל גט.
מעשה בחכם אחד שחתם על שובר שלאשה, לסוף באה האשה לפני הדיין ואמרה אני לא הייתי בשובר זה מעולם, ואמר החכם החתום גם אני אמרתי להם בעת שחתמתי שאין זו פלונית והם רימו אותי ואמרו פלונית היא אבל הזקינה ונתעבה קולה, ואמרו חכמים אע"פ שאמרו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואין העד נאמן לבטל חתימתו, תלמיד חכם, שאין דרכו לדקדק בנשים, נאמן לומר שנתחלפה לו, ולבטל חתימתו.
<h2>דף קסח.</h2>
ואם אמר החכם החתום באמת אני מכיר שאת היית, אע"פ שאין דרכו לדקדק בנשים הואיל ומדקדק חתימתו קיימת, ושוב אינו נאמן לבטלה. תלמיד חכם ההולך לקדש אשה יוליך עמו עם הארץ, לפי שאין דרכו לדקדק בנשים ושמא יחליפוה ממנו.
מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו, ואמר לו לשליש אם לא אפרענו הכל עד זמן פלוני תן לו שטרו שלם, והגיע הזמן ולא פרעו הרי זה לא יתן לו השטר, שאין דעתו להקנותו בכל לב אלא כאדם הקושר עצמו בקנס כדי להסמיך דעת חבירו, וזו היא אסמכתא שאינה קונה, וכבר ביארנו דין האסמכתא בפרק אי זה הוא נשך, ודין המפקיד זכייותיו לבית דין בפרק ארבעה נדרים.
מי שהיה שטר חובו נמחק והולך, מעמיד עליו עדים המכירין חתימתו, ובא לבית דין והן כותבין לו, אנו בית דין הוציא פלוני זה בפנינו שטר שהיה נמחק והולך, וכותבין כל נוסח השטר אות באות, וכותבין, פלוני ופלוני היו חתומין בו, ובאו פלוני ופלוני והעידו על כתב ידן וקיימנו אותו על פיהן, והרי השטר מקויים וגובה בו בעל השטר ואין צריך ראייה. אבל אם לא מצא עדים לקיים חתימת השטר, צריך להביא ראייה שיעידו עדים שאותו השטר שהעתיקו לו בית דין, חתימתו היתה כשירה, ואינו גובה בלא ראייה. וקורעין בית דין השטר הנמחק אחר שהעתיקוהו שמא יגבה בזה, ויחזור ויגבה בזה, או שמא יעתיקו אותו עוד בבית דין אחר.
<h2>דף קסח:</h2>
וכל שטר שנמחק, או נטשטש, אם רישומו ניכר כשר. וכן אם נקרע השטר קרע שאינו שלבית דין שאינו מחמת פירעון כשר לגבות בו, ואם הוצרך להעתיקו מעתיקין אותו בית דין כמו שביארנו, אבל אם נקרע קרע שלבית דין כגון שהוא קרוע שתי וערב, או שנקרע מקום העדים, ומקום הזמן, ומקום התורף הרי זה פסול לגבות בו, חוששין שמא פרוע הוא וקרעו ונפל מיד הלווה ומצאו זה. ומז"ה ביאר שאם לא הספיק אדם להראות שטרו בבית דין עד שנמחק ואבד, ויש לו עדים המעידים על כל מה שהיה כתוב בו, והיו מכירין כמו כן חתימת העדים הרי אלו באין ומעידין עליו בבית דין ובית דין כותבין אותו הכל על פיהן כפי מה שמעידין להן ומקיימין כמו כן החתימה על פיהם ושטר זה קיים וכשר לגבות בו, אבל העדים עצמן אינן רשאין לכתוב השטר אלא בית דין, שאין השטר ראוי להתקיים אלא על ידי בית דין, שהרי קייום שטרות צריך שלשה שהם בית דין. אפי' עדי השטר עצמו אינן רשאין להעתיקו ולכותבו פעם שנייה ואע"פ שקורעין הראשון לפי שהעדים שעשו שליחותן אינן חוזרין ועושין שליחותן פעם אחרת ואין תקנה אלא להעתיקו בבית דין כמו שביארנו.
מי שבא ואמר אבד שטר חובי, אע"פ שאמרו עדים אנחנו כתבנו וחתמנו לו וכך היה שטרו אין בית דין כותבין לו על פיהן, חוששין שמא ימצא שטרו, או שמא לא אבד ויגבה בזה, ועוד יחזור ויגבה בראשון, או שמא כבר נתפשר עם הלווה ונפרע מן הראשון, ורוצה שנכתוב לו זה שיחזור ויגבה. בד"א בשטרי הלוואה, אבל בשטרי מכירה כותבין לו שטר אחר כמו הראשון על פי העדים חוץ מן האחריות שבו, שכותבין לו, שטר זה שכתבנו לו לא יהא רשאי לגבות בו לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין אלא יהיה לראייה בידו כדי להחזיק בקרקע שקנה.
<h2>דף קסט.</h2>
הנותן שדה במתנה לחבירו ורוצה המקבל להחזירה לנותן, אע"פ שהחזיר לו שטר המתנה לא חזרה לו המתנה, עד שיחזור ויעשה לו שטר אחר על הקרקע או שלמתנה או שלמכר, וכן אם מכרה לו ורוצה הלוקח להחזירה למוכר, צריך שיעשה לו שטר אחר שלמכר, או שלמתנה, ואם החזיר לו את השטר וכתב לו שטר אחר עליו שיקנה שטר הקרקע עם כל זכות וכל שעבוד שיש לו בו הרי זה קנה הקרקע כאלו כתב לו שטר מכר או שטר מתנה על הקרקע עצמו בין שהקנהו לבעל הראשון בין שהקנהו לאחר כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ה'.
ולמה אין כותבין באחריות כמו הראשון, לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת, שמא תמצא השדה גזולה ויבא הנגזל ויטרפנה ממנו, וילך הוא ויטרוף בשטר האחריות מן הלקוחות שקנו אחריו, וישתוק מעט עד שישתכח הדבר, ואחר כך יעשה קנונייא עם הנגזל ויאמר לו תחזיר לי הקרקע שטרפת ממני שאחזיק בה זמן מועט, ועוד תחזור ותטרפנה ממני כדי שאלך ואטרוף עוד בשטר השיני משאר הלקוחות, והלקוחות אינם נותנים לב בדבר ואינם יודעין שגבה על דבר אחד שני פעמים. ואפי' אם יכתבו בית דין ראייה ביד המוכר שלא יהא רשאי זה לטרוף אלא בשטר השיני בלבד, הרי אין הלקוחות מכירין ראייה שביד המוכר כשבא לטרוף מהן. וכן נראה בעיניי, שהמוכר קרקע לשני שותפין והן מחזיקין בו בשותפות, ורוצה כל אחד שטר מכר לעצמו, אין כותבין להן שני שטרות באחריות, לא על ידי העדים ולא על ידי בית דין, ואע"פ שכתוב בהן ונעשו מעניין שני שטרות, הואיל ושניהן הן באחריות חוששין שמא יגבו מן הלקוחות שני פעמים, כמו שביארנו, וכן כל כיוצא בזה. אבל האחין שחלקו, וכן בני אדם שהחליפו קרקעותיהן זה בזה, כותבין להם שני שטרות שוין על עניין אחד, ואע"פ ששניהן באחריות, ואין חוששין שמא יטרפו שני פעמים, שהרי אינן יכולין לטרוף אלא זה מן הלקוחות שלזה, וזה מן הלקוחות שלזה, וכל אחד נזהר שלא יתן זכותו לחבירו, ואין אילו דומין לשני שטרות על שדה אחת אלא כל אחד יש לו שטרו על שדהו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף קסט:</h2>
המוכר שדה לחבירו באחריות ונטרפה ממנו, ובא לגבות מן המוכר ומן הלקוחות שקנו ממנו אחריו, אינן יכולין לסלקו במעות, אלא יכול לומר להם או תפדו לי הקרקע שלי, או תנו לי קרקע כיוצא בו כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
הנותן מעות לחבירו לקנות בו קרקע והלך וקנה לו קרקע שלא באחריות, יכול לומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות, וקונה אותה השליח מן המוכר שלא באחריות כפי תנאו וחוזר ומוכרה לזה באחריות.
הטוען על חבירו ואמר לו למה אתה מחזיק בקרקע שלי, והשיב לו אתה מכרתו לי וכבר החזקתי בו שלש שנים, וגם יש לי שטר שמכרתו לי, הרי זה צריך לברר טענותיו ואע"פ שהביא עדי חזקה צריך להראות לבית דין השטר שטען בו, ואם אינו יכול להראות השטר כגון שאבד ממנו לא הפסיד דינו בכך, שלא חייבוהו להראות השטר אחר שהביא עדי חזקה אלא כדי לברר דבריו שטען בבית דין.
<h2>דף קע:</h2>
מי שפרע מקצת חובו, כגון שהיו נושין בו אלף זוז בשטר, ופרע מהן חמש מאות, ובקש לקרוע השטר הראשון ולעשות לו שטר שלחמש מאות, אין העדים רשאין לכתוב לו שטר שיני מזמן ראשון, ואפי' אם היו עידי השטר עצמו, לפי שהעדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן פעם אחרת, ואם באו לכתוב שטר אחר שלחמש מאות כותבין לו מזמן שיני בשעה שכותבין אותו וחותמין אותו, בין עידי השטר עצמו בין עדים אחרים. אם לא רצה המלוה למחול שעבודו מזמן ראשון, ורוצה לכתוב שטר אחר שלחמש מאות מזמן ראשון, הולך עם הלווה לבית דין, והן מקרעין לו השטר הראשון שלאלף זוז, וכותבין לו שטר אחר שלחמש מאות מזמן הראשון, לפי שכח בית דין יפה ויכולין לכתוב שטר שיני מכח השטר הראשון. אם לא רצה המלוה לקרוע שטרו כל עיקר עד שיפרענו הכל, כותב לו שובר ללוה על מה שפרעו, וכן אם אבד שטרו שלמלוה והלווה מודה בו שלא פרעו, הרי זה חייב לפורעו הכל והמלוה כותב לו שובר, ואע"פ שצריך הלווה לשמור שוברו מן העכברים, ויש לחוש שמא יאבד שוברו וימצא זה שטרו ויגבה ממנו פעם שנייה, הואיל וההנהו המלוה שהלוה לו מעותיו בחנם מוטל על הלווה לשמור שוברו ואל יאבד זה מעותיו, שנ' [משלי כ"ב] עבד לווה לאיש מלוה. ומז"ה אומר, שאם יכתוב קצת הפירעון בין השטר לעדים השטר בטל, לפי שהפירעון מפסיק בין העדים לשטר ונמצא שאין חתימת העדים עונה על השטר כמו שביאר בפסקיו. ולי נראה שיכולין לכתוב קצת הפירעון בין העדים לשטר, או בין עד לעד, ויכתוב ומחוב זה התקבלתי כך וכך והשאר יש לי לקבל, ואין לשון זה מפסיק בין השטר לעדים שהכל עניינו של שטר הוא, ועוד שכותב שיש לו לקבל השאר והעדים מלמטה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו', וכזה מבאר התלמוד בסוף פרק השואל [ב"מ ק"ג ע"א].
<h2>דף קעא.</h2>
וכן אם היה זמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי, הדבר ידוע שלא נכתב בזמנו שאין כותבין בשבת ובעשרה בתשרי אלא קודם לכן כתבוהו, וכתבו זמנו מאוחר, ויודעין הכל שמאוחר הוא. היה זמנו ביום שאיפשר לכותבו ולא כתבו איחרנוהו, חוששין עליו הואיל והוא מאוחר שמא מכר זה שדהו בניסן, וכתבו העדים זמנו בתשרי, והמוכר אינו יודע, ושמא בין ניסן ותשרי ימצא המוכר מעות ויחזור ויקנה אותו מן הלוקח, ויעשה לו הלוקח שטר מכר בסיון, וכשמגיע תשרי יוציא הלוקח שטר המקח שלו שאיחרו זמנו בתשרי, ויאמר עכשיו חזרת ומכרת אותו לי בתשרי, ונמצא המוכר מפסיד את שלו שלא כדין.
<h2>דף קעא:</h2>
שטרי חוב המוקדמין פסולין לפי שהוא בא לטרוף לקוחות שלא כדין, שהרי לא הלוהו ולא הקנה לו הלווה לשעבד לו נכסיו אלא בתשרי, וזה הקדים וכתב מניסן ויטרוף הלקוחות שקנו מן הלווה מניסן ועד תשרי שלא כדין, לפיכך בטלו חכמים שטר זה ואינו גובה בו אלא מנכסים בני חורין כמלוה על פה. שטרי חוב המאוחרין כשרין בין שטרי הלוואה בין שטרי מקח וממכר, וצריכין לכתוב בשטר זה שזה השטר איחרנוהו וכתבנוהו בלא זמנו.
וכן בשטרי הלוואה פעמים שאדם לווה מחבירו בניסן, והעדים מאחרין זמנו וכותבין בתשרי, והלווה אינו יודע ומוצא הלווה מעות בין ניסן לתשרי ופורע לו למלוה, ואומר לו המלוה אבד שטרי, וכותב לו שובר בסיון כשפורע אותו, וכשמגיע תשרי מוציא המלוה שטר החוב שעשו לו בניסן וכתבו זמנו בתשרי, ואומר לו אחר השובר הלויתי לך וגובה ממנו שלא כדין. לפיכך צריכין להודיע ששטר זה מאוחר הוא, שאינו יכול לטעון עכשיו נעשה שטר זה, ואינו יכול לגבות בו עד שיביא ראייה שהיה עניין השטר אחר השובר. וכן בשטר המכירה צריך להביא ראייה אימתי היתה מכירה זו הואיל והשטר מאוחר. אם לא כתבו שהוא מאוחר אין השטר נפסל בכך, שיכול הלווה להזהר בו כשהוא פורעו על ידי שובר, שיכתוב בשובר שכל שטר חוב שיש לו למלוה עליו יתבטל על ידי שובר זה, ואע"פ שזמנו מאוחר לזמן השובר הואיל ואינו יודע מתי נכתב זמנו, וכן בשטר מכירה, אם חוזר הלוקח ומוכר למוכר הקרקע שמכר לו יכתוב בשטר שהוא חוזר ומוכר לו הקרקע שקנה ממנו, ולא יתבטל שטר זה על ידי שטר מקח אחר המאוחר ממנו, ואם אין המוכר והלווה נזהרין בכך הרי הן מפסידין לעצמן ולא נפסל שטר מאוחר של זה הואיל והן יכולין להזהר בדבר.
<h2>דף קעב.</h2>
העדים שנעשה קניין בפניהן בניסן ולא הספיקו לכותבו עד תשרי, הרי אילו כותבין בו הזמן מניסן ואין זה מוקדם, שהרי משעת הקניין נשתעבד והרי הוא כאילו כתוב השטר מאז, שסתם קניין לכתיבה עומד. אם אין העדים יודעים באיזה יום נעשה הקניין בפניהם כותבין בו זמן הכתיבה. ולא יאמרו הרי אנו ברורים שהקניין הזה היה כבר יותר מחדש או מחדשים ונעשה הזמן מאז, לפי שנראה הדבר שקר, ואין להם לכתוב אלא או יום הקניין, או היום שעומדין בו בשעה שכותבין. שטר שאין בו קניין, אע"פ שהלוהו בניסן בפני עדים ואמר להם הלוה מאז לכתוב לו שטר, ולא הספיקו לכותבו אז ואיחרוהו לכותבו, אין רשאין לכתוב בו אלא הזמן שעומדין בו בשעה שחותמין, ואפילו נכתב זמנו ביום ונחתם בלילה פסול לפי שהוא מוקדם, שאין להם לכתוב אלא זמן החתימה שהוא היום שאחר הכתיבה שהלילה מהיום הבא הוא נחשב, ואע"פ שהיתה ההלוואה קודם לכן ונמסר להם לכתוב שטר זה מאז, לא נשתעבדו נכסי הלווה אלא משעת החתימה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז', וכמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק שיני שלגטין [י"ח ע"א], ולא כמו שביאר כאן. נכתב השטר ביום ולא הספיקו לחותמו עד שחשך היום, הואיל ועסוקין באותו עניין הרי זה כשר, אע"פ שנכתב ביום ונחתם בלילה כמו שמבואר בפרק שיני שלגטין [י"ח ע"א].
נמסר להם לעדים עדות זה בניסן בעיר אחת, ולא הספיקו לכותבו עד שהלכו באייר בעיר אחרת, ובאו לכותבו שם, אין כותבין המקום שנמסר להם העדות אלא המקום שכותבין אותו שם, הואיל והן צריכין לכתוב הזמן השיני כשכותבין אותו וחותמין אותו, צריכין לכתוב גם כן המקום שעומדין בו אז שיהו הזמן והמקום שוין, ואם היו שטרי קניין שכותבין הזמן הראשון, כותבין גם כן המקום הראשון שנעשה בו הקניין כפי מה שכותבין הזמן. כל מעשה בית דין הרי הוא כמי שתופש שטר בידו, שאם נתחייב אדם לחבירו ממון בבית דין על ידי שום תביעה, בית דין כותבין לו שטר, ואפילו אם היתה מלוה על פה ולא רצה הלווה לפורעו עד שהזמינו לדין ונתחייב לו בבית דין נעשית עליו מלוה בשטר, ואם רוצה המלוה שיכתבו לו שטר כותבין לו בית דין על כרחו שללווה, ואם לא הספיקו לכתוב לו שטר בעת ששאל מהם, ובאו לכתוב לו אחר זמן כותבין לו מזמן ראשון ואין בו משום הקדמה, שהרי הוא ככתוב מאז מעת שגמרו הדין, וכן אם נכתב ביום ונחתם בלילה כשר כמבואר לפנינו בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. וכן כתובת אשה נכתבת ביום ונחתמת בלילה ואין בה משום הקדמה, לפי שכתובת אשה תנאי בית דין היא והרי היא כמעשה בית דין, ומה מעשה בית דין נכתבין ביום ונחתמין בלילה ואין בהן משום הקדמה כמו שביארנו, אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה ואע"פ שאין בה קניין, ואין בה משום הקדמה אלא אם כתבו זמנה קודם שנתחייב בה כמו שמבואר בפרק שיני שלגטין. כל השטרות העולין בערכאות שלגוים, שהוא מקום וועד פליליהן, שאנו בקיאין בהן שאינן מריעין עצמן להעיד עדות שקר, כמו שביאר רבינו חננאל, ואע"פ שחותמיהן גוים כשרין, ואם נעשו בגוים הדיוטות, אע"פ שנעשו בקיבוץ גוים פסולין. בד"א בשטרי מכר, וכן שטרי הודאות והלוואות, וכל הדומין להם, שראוי הנתבע להתחייב בהן על הודאת פיו בלא שטר ובלא עדים, אבל שטר מתנה שאין בו קניין, שאין הודאתו מועלת בו כלום, שהרי אינו יכול להקנות לו שדהו בשטר שאין בו קניין ולא עדים, אע"פ שהיו חתומין בו ערכאות אינו כלום, שהרי מן התורה אינן בני עדות, ושטר זה הרי הוא כחרש, ואע"פ שאנו מוחזקין בהן שאינן משקרין, ולא תהא עדותן גדולה מהודאת פיהן, כמבואר בקונטרס הראייות בגטין בפרק ראשון בראיי' ו'. אע"פ שערכאות הללו ממונין מפי מלכות הן, ודין המלך הוא להכשיר עדותן בכל מקום, אין עדותן כשר אצלינו בשטרי מתנה שאין בהן קניין, שלא נמצא בתלמוד דינא דמלכותא קיים אלא במסים ובמכסים שהן צרכי המלוכה, אבל בדבר שבין אדם לחבירו אם אין רוב העם נוהגין בו אין לנו לדון אלא על פי תורתנו כמו שביארנו בפ' חזקת הבתים. שטר חוב הכתוב בלשון גוים וחתום בגוים הדיוטות, ומסרו הלווה למלוה בפני עדי ישראל, הרי זה ראוי לגבות בו מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים, והוא שיודעין לקרותו אותן העדים שנמסר בפניהם שיודעין מה כתוב בו, והוא שיהא עשוי כתקון שטרי ישראל שחוזר מעניינו שלשטר בשטה אחרונה, ויהיה כתב שאינו יכול להזדייף, שאם לא כן חוששין שמא זייף המלוה ופיחת דבר או הוסיף דבר, ועדי מסירה אינן זוכרין אלא שיודעין שמסר לו הלווה השטר הזה חתום, וכל זה מבואר בגטין בפ' ראשון [י"א ע"א]. היו חתומין בו ערכאות הרי זה גובה בו מנכסים משועבדים, שחתימת ערכאות כחתימת ישראל היא, ויש לה קול והיה להם ללקוחות להזהר בו, וכן אם היו חתומין בו עידי ישראל, ואע"פ שהשטר כתוב בלשון גוים והם חתמו בלשון הקודש. שטר העשוי בערכאות שלגוים שבא לפני דיין ישראל, ואינו יודע לקרותו, מקרא אותו לשני גוים זה שלא בפני זה כמשיח לפי תומו וגובה בו מנכסין משועבדין, כמבואר בקונ' הראיות בגיטין בפרק שיני בראיית ז'. וכן מי שהיה רוצה לחתום בשטר ואינו יודע לקרותו, קורין לפניו והוא חותם על פיהם והוא שיקראו לפניו שנים, אבל אם היה לפניו אחד לא יחתום על פיו, אלא אם היה כפוף לו שהוא ירא ממנו ויכול לסמוך עליו שלא יטעהו, כעין שכפופין סופרי הדיינים לדיינים, וכל זה מבואר בגטין בפרק שיני [י"ט ע"ב]. עדים שאינם יודעין לחתום אין חותמין בשאר שטרות כל עקר, ולא בשחרורי עבדים, אבל בגט אשה חותמין מפני עיגון האשה כעניין שביארנו בגטין בפרק ראשון [י"ט ע"א].
מלוה שיש בידו שטר שלמאה זוז ובא לפני בית דין ואמר תעשו לי ממנו שטר של חמשים זוז שכבר התקבלתי ממנו חמשים, אין בית דין כותבין לו אלא מדעת הלווה, או שיכתבו בשטר זה טיב העניין היאך נכתב שטר זה מכח השטר הראשון, שאם יכתבו שטר זה סתם, יש לחוש שמא שטר הראשון פרוע היה, וכתב לו המלוה שובר, ומתכוין לעשות שטר זה שלחמשים כדי שיאמר זה שטר אחר הוא ולא נעשה השובר עליו. היה בידו שטר שלמאה זוז, ואמר לבית דין תעשו לי שנים שלחמשים חמשים ותקרעו זה השטר, אע"פ שכותבין שמכח השטר הראשון כתבו אילו השנים, ומספרים כל טיב המעשה ואין לחוש בו לשובר, הרי אילו אין כותבין לו, ובדבר זה יכולין לעכב המלוה והלווה, שיכול לומר הלווה אני רוצה שיהא בידו שטר של מאה זוז, שאם אפרע קצתו יהיה שטרו פגום, ואם יהיה בינינו טענה על השאר לא ייפרע אלא בשבועה, כדין הפוגם שטרו שאינו נפרע אלא בשבועה, וכן המלוה יכול לומר אני רוצה שיהיה בידי שטר שלמאה זוז, שאם יפרע הלווה מקצתו ואעשה לו שובר יהיה כפוף לפרוע השאר, כדי לקרוע מעליו שטר שלמאה זוז ולא יהיה צריך לשמור השובר. וכן אם היו ביד המלוה שני שטרות שלחמשים חמשים, ואמר לבית דין תקרעו לי אילו ותעשו לי שטר אחד שלמאה זוז, הרי אילו אין עושין לו, שיכול לומר הלווה נוח לי שיהיו בידו שני שטרות שלחמשים חמשים, שאם אפרע לו חמשים יקרע לי אחד מן השטרות ולא אהיה כפוף לו כל כך לפרוע השאר, שאין לו עלי אלא שטר שלחמשים שאני חייב לו, וכן המלוה יכול לומר נוח לי בשני שטרות שלחמשים חמשים, שאם יפרע לי חמשים אקרע לו השטר האחד והשטר השיני אינו פגום.
שנים שהיו בעיר אחת ששמות שניהן יוסף בן שמעון, אינן יכולין להוציא שטר זה על זה, שיכול לומר לו חבירו אני לא לויתי ממך אלא אתה לוית ממני וכתבו לך השטר בלא לי, שהרי כותבין שטר ללווה אע"פ שאין מלוה עמו, כמו שביארנו למעלה. ונראה בעיניי, שאין דברים הללו אמורין אלא בשטרי קניין, אבל שטרות שאין בהם קניין, הרי כבר ביארנו למעלה שאין כותבין ללווה בלא המלוה, והואיל ואין בהן חששא זו יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ח'. אדם אחר אינו יכול להוציא שטר חוב עליהן, בין שטרי קניין, בין שטרות שאין בהן קניין, שיכול כל אחד לדחותו ולומר לא לי הלוית אלא לחבירי הלוית ששמו כשמי, ואם היה אחד מהן מעיר אחרת אין חשש בדבר, לפי שצריכין לכתוב שם עירו, כדרך שכותבין בגטין כמו שביאר מז"ה.
שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, ראוי להם לעדים הכותבין שטר עליהן לשלש דורותיהן, שאם היה אחד יוסף בן שמעון בן יעקב, ואחד בן שמעון בן ראובן, יכתבו אבותיהם ואבות אבותיהם, ואם היו שוין בשילוש, יכתבו סימן כגון, שכותבין פלוני הארוך, פלוני האדום, וכיוצא בהן, או יכתבו כינוי המשפחה, ואם אין בהן סימן והיה אחד מהן כהן יכתבו לו פלוני הכהן, ואם כתבו השטר על אותו שאינו כהן יכתבו פלוני הישראלי, כדי להבחין בינו לכהן, ואם כתבו סתם הרי זה ספק בידי אם יש לפרש הסתם על אותו שאינו כהן, או יש לומר שעל הכהן כתוב סתם, שהרי אם לא היו שמותיהן שוין גם על הכהן ראוי לכתוב סתם כמבואר בקונטרס הראייות בראיית ט'. ונראה בעיניי שראוי לילך בזה אחר המנהג שאם דרך בני המקום לכתוב על הכהן שהוא כהן וזה כתוב סתם הוא דבר ידוע שעל אותו שאינו כהן כתבו סתם, ואם אין שם אחר אלא זה שהוא כהן אע"פ שכתבו סתם אינו יכול להשמט ולומר שלא כתבו עליו.
מי שהיו לו שני שטרי חוב על שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אחד על יוסף בן שמעון בן יעקב, ואחד על יוסף בן שמעון בן ראובן, ומצא שובר אחד בין שטרותיו ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע, ואינו מפורש בו אי זה יוסף בן שמעון, הרי אילו שניהן בחזקת פרועין, והוא שנמצאו שניהן בתוך שטרות פרועין, כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין וכבר ביארנו שם עניין זה.
<h2>דף קעב:</h2>
מעשה באחד שהוציא שטר חוב על חבירו, וכתוב בו אני פלוני לויתי ממך מנה, ואמרו חכמים ממך מאותו שהשטר יוצא מתחת ידו משמע, והרי זה גובה ממנו.
אע"פ שאין אחר יכול להוציא שטר חוב עליהן, הן מוציאין שטר חוב על אחרים, ואין הלווה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מחבירך ששמו כשמך, שהרי השטר יוצא מתחת ידו שלזה, ואין חוששין שמא נפל מיד חבירו ומצאו זה, או שמא חבירו הפקידו אצלו, הואיל ושמותיהן שוין אינן מפקידין זה לזה, כמו שמבואר בפרק האשה דשלום בינו לבינה.
<h2>דף קעג.</h2>
אחד מן האחין ששטר חוב שלאביהן יוצא מתחת ידו, ואומר שאביו נתנו לו במתנה בחייו, צריך להביא ראייה לדבריו, לפי שדרך האחין להשמיט להם חפצים שלשותפות ולהחזיק בהן, אבל שאר בני אדם שמחזיק אחד בשטר חוב שלחבירו, ואומר אתה נתתו לי במתנה, או אתה מכרתו לי נאמן ואין צריך להביא ראייה עליו וכך היא שטת מז"ה. וכבר ביארתי למעלה בפרק המוכר את הספינה, שאין אותייות נקנות במסירה, ואע"פ שמביא ראייה לדבריו שחבירו מסרו לו והקנהו לו לא קנאו, והרי הוא ברשות בעליו עד שיכתוב עליו שטר אחר, ויכתוב בו קנה לך שטר זה וכל השעבוד שיש לי בו, וכך היא שטת רבינו חננאל ורבינו יצחק בפסקיו.
שכיב מרע שאמר לבנו שיש לו שטר בין שטרותיו שהוא פרוע, ואינו יודע אי זה הוא הרי כל השטרות כולן בחזקת פרועין מספק.
היו לו שני שטרות על אדם אחד, האחד גדול והאחד קטן, הגדול הוא בחזקת פרוע מספק, והקטן אינו פרוע, שהרי לא היה פרוע אלא שטר אחד בלבד. וכן מי שהודה לחבירו ואמר לו שטר יש לך בידי פרוע, הגדול פרוע והקטן אינו פרוע, ואם אמר לו חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו הן בחזקת פרועין, שכולן נכללין בלשון חוב, אבל מי שהודה לחבירו שדה אחת משדותי מכרתי לך, אינו נותן לו אלא הקטנה, שזה מוחזק בקרקעותיו, וזה שבא להוציא ממנו ידו על התחתונה.
המלוה את חבירו על ידי ערב בין בשטר בין בפה לא יתבע את הערב תחלה, ואע"פ שאין נכסים ללווה יתבע את הלווה תחלה, שמא יש לו מעות טמונות ויפרענו, ואם אינו יכול לגבות מן הלווה יתבע את הערב עד שיגבה ממנו. התנה עמו על מנת שאפרע ממי שארצה, הרי זה יכול לתבוע את הערב תחלה הואיל ואין נכסים ללווה, אבל אם יש נכסים ללווה אע"פ שהתנה על מנת שאפרע ממי שארצה הרי זה לא ייפרע מן הערב, אלא אם אינו יכול לגבות מן הלווה, ואם היה קבלן אע"פ שיש נכסים ללווה יכול לתבוע את הערב תחלה.
<h2>דף קעג:</h2>
וכן הבעל שנתחייב בכתובת אשתו, ונכנס לה זה ערב הרי זה לא נשתעבד, בין שהיו נכסים לבעל בין שלא היו נכסים לבעל, ואם הכניסה לו נכסים ונכנס לה זה ערב הרי זה נשתעבד לה על הנכסים שהכניסה לו, שהרי על הסמך שלו הכניסה לו הנכסים והרי הן כשאר חוב שהמלוה נותן ללווה, ואם נכנס ערב בקניין משתעבד אפילו על הכתובה, בין לאשה בין לאיש, שאין לאחר הקניין כלום כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י' וכן ביאר מז"ה.
הנכנס ערב לאשה בכתובתה בעניין שהוא מתחייב כמו שביארנו, ובא בעלה לגרשה אין נזקקין לגירושיה עד שידירו הבעל הנייה ממנה שלא יוכל להחזירה, שמא הוא מתכוין לגרשה כדי שתגבה כתובתה מן הערב, ואחר מכן רוצה להחזירה ומבקשין לעשות קינונייא על נכסיו שלזה, והמשיא לו עצה לגרש את אשתו כדי שתגבה מן הערב הרי זה נקרא רשע ערום, ואם היה הערב אביו שלמגרש, והיה המגרש תלמיד חכם ועני, ואין אביו רוצה לרחם עליו, מותר להשיא לו עצה שיגרש את אשתו שתגבה כתובתה מן הערב שהוא אביו, ואחר כך יחזירנה לו לאשה, וכשמגרשה אינו מגרשה בפני בית דין הבקיאין בדבר ויודעין שצריכין להדירו הנייה ממנה ולא יוכל להחזירה. המוכר נכסיו ובא לגרש את אשתו, אין מדירין אותו הנייה מאשתו שמא יעשו קינונייא על הלקוחות, שהלקוחות פשעו בעצמן שקנו הנכסים המשועבדים לאשה, כמו שמבואר בפרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"ב].
<h2>דף קעד.</h2>
אי זה הוא ערב, ואי זה הוא קבלן, אמר לו הלוהו ואני ערב, או הלוהו ואני פורע, או הלוהו ואני חייב, או הלוהו ואני נותן לך, או הלוהו ואני קבלן, או תן לו ואני קבלן, או תן לו ואני פורע, או תן לו ואני חייב, כולן לשון ערבות הן. אמר לו תן לו ואני נותן לך הרי זה לשון קבלנות, ויכול לתבוע אי זה שירצה בין יש לו נכסים ללווה בין אין לו נכסים ללווה. נטל זה המעות בידיו מיד המלוה ונתנם ללווה, אין לו למלוה על הלווה כלום, אלא על זה שנטל המעות מידיו. ונראה בעיניי שזה דינו כנושה בחבירו וחבירו בחבירו, ואע"פ שאמרו שמוציאין מן הלווה השיני ונותנין לנושה, כל זמן שהנושה יכול לגבות מן הלוה הראשון שלוה ממנו אין לו לגבות מן הלוה השני שלוה מן הלוה שלו, וכן אם קדם הלוה השני ופרע ללוה הראשון אין לו לנושה על הלווה השיני כלום כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"א.
כשם שאין ראוי למלוה לתבוע את הערב תחלה כמו שביארנו, כך אינו ראוי לו שילך על נכסי הלווה תחלה, שנכסיו של אדם הם הערבים שלו, והדיין שהוריד המלוה על נכסי הלווה תחלה עד שלא תבע את הלווה הרי הוא טועה ומבטלין דינו, ומחזירין הנכסים ביד הלווה עד שיתבע את הלווה תחלה שמא יפרענו, ואם אינו פורעו הולך על נכסיו. ונראה בעיניי שאם היה כתוב בשטרו שיהיה לו רשות לטרוף ולמשכן מנכסי הלווה עד שיגבה חובו הכל לפי תנאו, ויכול לטרוף מנכסי הלוה אע"פ שלא תבע הלווה תחלה כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ב.
כשבא המלוה לגבות חובו מן הלווה ראוי לו לתבוע הלווה תחלה, ואם אין הלווה פורעו הולך וגובה חובו מנכסיו, ואם אינו מוצא נכסים ללווה הולך עם שטרו לבית דין, ובית דין נותנין לו רשות לטרוף מן הלקוחות הנכסים המשועבדין לו, וכותבין לו שטר טירפא וקורעין שטר החוב וכותבין כל עניין השטר בשטר הטירפא, ואומרין שהרשוהו לטרוף בשביל שטר שהיה לו שלכך וכך, וכל טירפא שאינו כתוב בה קרענו שטר החוב אינה טירפא. והולך המלוה בשטר הטירפא וטורף הלקוחות. ואחר שטרף הולך לבית דין ואומר להם מצאתי קרקע פלוני ואני טורפו, והן כותבין עליו שטר אדרכתא שידרוך וישלוט ויחזיק בו על פי ב"ד, וקורעין שטר הטירפא וכותבין כל העניין בשטר האדרכתא, וכל אדרכתא שאינו כתוב בה קרענוה לטירפא אינה אדרכתא. ומניחין אותו בית דין שיחזיק באותו קרקע עם האדרכתא כמו שלשים יום שמא בין כך ובין כך יפרענו הלווה. ואם לא פרעו חוזר עוד לבית דין ובית דין כותבין לו שטר שומא, ששמין לו אותו קרקע בשוויו ומחליטין אותו לו, וקורעין שטר האדרכתא וכותבין לו שטר השומא, וכל שומא שאינו כתוב בה קרענו שטר האדרכתא אינה שומא, וזה מבואר למעלה בפרק זה. וכן ביארנו עניין השומא בפרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב].
מת הלווה ובא לגבות מן היתומים, אע"פ שידוע שהערב פרע למלוה, בין שהיה המלוה גוי, בין שהיה ישראל, הרי זה אינו גובה מן היתומים בעודן קטנים כל עיקר, חוששין שמא פרע אביהן לערב, והיתומים אין יודעין להביא ראייה בעודן קטנים. וכן המלוה עצמו אינו גובה בשטרו מן היתומים בעודן קטנים, שאין בית דין נזקקין לנכסי יתומים, עד שיגדילו, אלא אם כן היה עליהם שטר שלגוי שהרבית אוכלת בהן, או אם היתה עליהן כתובת אשה נזקקין לה משום חינה, כמו שמבואר בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א].
<h2>דף קעד:</h2>
הודה הלווה בעת מותו שלא פרע כלום למלוה, או לערב, או שנידו אותו בית דין על שלא היה מקבל דבריהן לפרוע למלוה או לערב שפרע בשבילו ומת בנידויו, וידוע שלא פרע, הרי זה גובין המלוה או הערב מן היתומין אפילו בעודן קטנים, הואיל ואין לחוש שמא פרע אביהן, ואם היו היתומים גדולים גובין מהן עד ידי השטר המלוה או הערב, אע"פ שאינו ידוע אם פרע אביהן אם לאו, ונשבעין שלא פרע להן אביהן, שכל הבא ליפרע מנכסי יתומין בשטרו לא יפרע אלא בשבועה.
ערב שהיה שטר חוב שלמלוה יוצא מתחת ידו וטוען שאני פרעתי המלוה, והמלוה נתנו לי לגבות מן הלווה, והלווה אומר אני פרעתיו וממני נפל ומצאו הערב, או שטוען האמנתי אותו ביד הערב הרי זה אינו גובה מן הלווה, ואם כתב המלוה לערב התקבלתי חובי מן הערב גובה הערב מן הלווה.
וכן אם נכנס קבלן על הכתובה משתעבד ואפילו בלא קניין, וכן אם נכנס ערב על כתובת בנו לאשתו הרי זה משתעבד אפילו בלא קניין, ואע"פ שלא נכנס קבלן אלא ערב.
הערב על הכתובה כגון הנושא אשה ופסק עמה להכניס לו כך וכך הרי זה לא נשתעבד, בין יש לזו נכסים בין אין לה נכסים, שהרי לא הוציא זה ממון משלו בשביל הערבות שלזה, אלא מצוה עשה זה כדי לזווגן.
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואחר כך אמר מנה לפלוני בידי אינו נאמן, שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו, שלא יאמרו מעות טמונות יש לו, ואם היה לאותו פלוני שטר בידו הרי זה נאמן, ואין חוששין שמא שטר זה פרוע הוא והוא אומר כן כדי להפסיד את ההקדש, שאין דרכו שלשכיב מרע לעשות קינונייא על ההקדש, ואם היה בריא חוששין שמא לעשות קינונייא על ההקדש הוא מתכוין, וצריך זה לישבע על שטרו שאינו פרוע, ואם עשה זה השטר אחר ההקדש אינו גובה בשטר זה מן ההקדש כלום שחוששין על הבריא לקינונייא כמו שמבואר בפרק שום היתומים.
וכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין נותנין לו חוששין שמא שלא להשביע את בניו נתכוון, הואיל ולא הודה בפני בעל דינו, ואפילו היה לאותו פלוני שטר עליו באותו מנה ואין השטר מקויים אין נותנין לו עד שיקיים שטרו, שאין סומכין על הודאתו שלזה. ואם אמר מנה לפלוני בידי ותנוהו לו נותנין אותו לו ואע"פ שאין לו עליו שום שטר.
<h2>דף קעה.</h2>
שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי, ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין, ואע"פ שהלוהו בפני עדים, שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. אמר להם מנה לפלוני בידי ותנוהו לו, ואמרו היתומים חזר ואמר לנו פרעתי אינן נאמנין, שאלו היה פרוע לא היה אומר להם תנו, ואם לא טענו היתומין שפרעו אביהן, אלא הן טוענין שהן פרעו אותו אחרי צוואתו, נאמנין, כמו שביאר מז"ה.
הבריא שהודה לחבירו בפני עדים ואמר מנה לך בידי, אם אמר לעדים אתם עדיי, בין שאמר להם הלווה, בין שאמר להם המלוה בפני הלווה והלווה שותק, הרי זו הודאה גמורה, ומתחייב בהודאה זו, אבל אם לא אמר להם אתם עדיי אין הודאתו הודאה שיכול לומר השטיתי בך. אבל שכיב מרע שהודה ואמר מנה לך בידי אין צריך לומר אתם עדיי, שאין אדם משטה בשעת מיתה, וכן אין צריך לומר כתובו, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן דומין, והעדים כותבין לו שטר על פי הודאה זו ונעשית אצלו מלוה בשטר.
המלוה את חבירו על ידי שטר גובה מנכסים משועבדים, שאם אינו מוצא נכסים ללווה גובה מן הקרקעות שקנו הלקוחות מן הלווה אחר שהלווהו זה, שכולם נשתעבדו לחובו, ואם קנאם הלווה אחר שהלוהו זה ומכרן לאחרים, אין המלוה הזה יכול לגבות מהן שהרי לא היו ביד הלווה בשעה שהלוהו ולא נשתעבדו לו, ואם כתב לו הלווה בשטר חובו שאני משעבד לך הנכסים שקניתי ושאני עתיד לקנות, אף הנכסים שקנה אחר מכן הם משועבדין לו, וטורף אותם המלוה מן הלקוחות כמו שמבואר בפרק שלמעלה, וכן ביאר שם מז"ה.
המלוה את חבירו על ידי עדים בלא שטר, הרי זה גובה מכל מה שנמצא ביד הלווה, בין קרקע בין מטלטל, ואם מכרן הלווה לאחרים אפי' אחר הלוואתו שלזה אין המלוה יכול לגבות מן הלקוחות ואפי' מן הקרקעות, לפי שמלוה על פה אין לה קול ואין הלקוחות יודעין בהלוואתו של זה שיזהרו מלקנות מנכסי הלווה. וכן אם משכנן הלווה או שעבדם לאחרים אין מלוה על פה יכולה לגבות מהן שלא יפסידו אילו מעותיהן שהלוו עליהם.
<h2>דף קעה:</h2>
המוציא שטר על חבירו שהוא חייב לו, ואין עדים חתומין בו אלא הוא חתום בכתב ידו שללווה, הרי זה גובה ממנו מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדין, ואע"פ שהוחזק כתב ידו בבית דין ונתקיימה חתימתו בבית דין, הואיל ואין עדים חתומין בו אינה אלא כמלוה על פה שאין לה קול. אע"פ שהיא כמלוה על פה אין הלווה נאמן לטעון פרעתי כל זמן ששטר זה ביד המלוה, שאלו היה פורעו לא היה מניח שטרו בידו כמו שביאר מז"ה.
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות אע"פ שכתוב בכתב ידי ערב אינו משתעבד כל עיקר, נראין הדברים שלא נכתבה אחר חתימת העדים אלא לפי שנכנס ערב אחר מתן מעות, וערב שאחר מתן מעות אינו משתעבד כמו שביארנו וכמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ד. היה כתוב קודם חיתום שטרות בין העדים לשטר הרי זה משתעבד, והוא שכתוב בכתב ידי ערב, שאם אינו כתוב בכתב ידי ערב יש לחוש שמא המלוה כתבו שם, ואין למדין משטה אחרונה שלשטר כמו שביאר מז"ה.
אין הערב משתעבד למלוה אלא אם כן נכנס ערב קודם מתן מעות, שאמר לו הלוהו ואני ערב, כמו שביארנו, ואפילו בלא קניין משתעבד, בין שהיו נכסים ללווה בין שלא היו נכסים ללווה, שהרי על הסמך שלו הלוהו. נכנס לו ערב אחר מתן מעות, כגון שהלוהו תחלה ואחר כך נכנס לו ערב, או שהיה חונק המלוה את הלווה בשוק ודוחקו שיתן לו מעותיו, ואמר לו הערב הנח לו ואני אהיה לך ערב, הואיל ולא נכנס לו ערב קודם מתן מעות לא נשתעבד לו כלום, ואם תפש לו קניין על כך הרי זה נשתעבד לו אפילו אחר מתן המעות. וכן אם נתחייב אדם לחבירו בבית דין ונכנס לו זה ערב בבית דין הרי זה נשתעבד אפילו בלא קניין, אע"פ שלא היה בשעת מתן מעות. כשם שאין הערב משתעבד אחר מתן מעות בלא קניין כדרך שביארנו, כך אין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו מחוייב בו, כגון שאמר הרי אני מתחייב ליתן לך מנה, אע"פ שאמר לעדים אתם עדיי, ואע"פ שכתב לו שטר חתום ומסרו לו, הרי זה אינו מתחייב לו אלא אם כן קנו מידו, כמבואר בקונטרס הראייות בכתובות בפרק הנושא בראיית א', וכן ביארנו שם בחיבור זה.
<h2>דף קעו.</h2>
אע"פ שמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות כמו שביארנו, גובה הוא מיורשי הלווה בין גדולים בין קטנים, והוא שידוע שלא פרע הלווה חוב זה, אבל אם אינו ידוע אם פרע אם לא פרע חוששין שמא פרעו הלווה, ואע"פ שהלוהו בעדים הרי אמרו המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ואין המלוה יכול לגבות חוב זה מיורשי הלווה ואפי' הם גדולים הואיל ואין לו שטר כמו שביאר מז"ה. אף כשידוע שלא פרעו לא אמרו מלוה על פה גובה מן היורשין, אלא במלוה עצמה כדי שלא תנעול דלת בפני הלווין, אבל אם נתחייב לו בעניין אחר חוב על פה אינו גובה מן היורשין כמבו' בקונטרס הראייות בפ' הגוזל עצים בראיית י"ב.
היה כתוב בכתב ידי ערב, אם כתוב פלוני ערב הרי מפסיק הערב בין החתימה לשטר, ונעשה כולו כאילו הוא מלוה על פה ואינו גובה אלא מנכסים בני חורין, והואיל ואינו גובה מן הלווה אלא מנכסים בני חורין, גם מן הערב אינו גובה אלא מבני חורין שאין לחייב הערב יותר מן הלווה, כמו שביאר מז"ה. ואם כתוב בו ופלוני ערב הרי ו"ו מוסף על עניין ראשון, וכולו מעניינו שלשטר הוא ואינו מפסיק בין החתימה לשטר, וגובה בין מן הלוה בין מן הערב ואפילו מנכסים משועבדים. וכן גט אשה שכתב הבעל שאלו בשלום אשתי והעדים חתומין מלמטה, הרי שאלת שלום מפסקת בין הגט לחתימת העדים, והרי הוא כגט שאין עליו עדים, ואם כתוב בו ושאלו בשלום אשתי הרי ו"ו מוסף על עניין ראשון, ועל הכל חתמו העדים ואינו מפסיק בין הגט לעדים והרי הוא כגט שיש עליו עדים.
